הסרט הראשון המשמעותי שלו היה "המפיקים" - סיפור מושלם על מפיק שרלטן שמנסה ליצור את פלופ המאה כדי להרוויח כסף. הסרט יצא ולהקרנת הבכורה באחת הערים בארצות הברית הגיעו שני צופים, אחד הלך באמצע. סיפור אמיתי. אבל זה לא הסיפור: המבקרים, בעיתונים הכי חשובים של אמריקה, כתבו את המילים הבאות על יצירת המופת הזו: זוועה, אסון, מביך, לא מצחיק, מגוחך ועוד. הכל אמיתי.
החלק הכי עצוב בסיפור הזה הוא שמל ברוקס מספר שכשאמן קורא ביקורת רעה על יצירתו הוא לעיתים מאמין למבקר ונכנס למוד של - הנה, עלו עליי, אין לי טיפת כישרון, הכל פייק וסוף סוף כולם יודעים. כן, זה קורה גם לאנשים הרבה פחות מוכשרים ממל ברוקס. למותר לציין ש"המפיקים", האסון כפי שהגדירו אותו המבקרים, היא הצגה מצליחה שרצה בברודווי ובכל העולם עד ימים אלו ממש.
ולסיום אני הקטן, ישבתי במסעדה חדשה בתל אביב שהייתה פתוחה 24/7 וביליתי בה כמעט לילה לילה. "הבראסרי" קראו לה, באבן גבירול בתל אביב. יום אחד אמרתי למנהל המקום שהמסעדה תיסגר אחרי חצי שנה כי השירות לא טוב, המוזיקה חזקה מדי והאוכל יקר בטירוף. הוא ביקש את זה בכתב, כתבתי וחתמתי והמסעדה... טוב, היא החזיקה 25 שנה, אולי יותר.
הערה אחת לסדר
כמה עצובה היא תמונת הניצחון. איש משטרה גיבור הרוג מובא לקבר ישראל. כואב. אנחנו צריכים תמונה אחרת. תמונה של חמאס מובס ומפורז ומולה - הסכם שלום עם הפלסטינים חפצי החיים סביבנו.
התרעות פיקוד העורף