אחת ההופעות הטובות ביותר שבהן הייתי בימי חיי היא ללא ספק הופעת האיחוד של "הבילויים" בקיץ 2023. הימים היו ימי המהפכה המשפטית והבארבי (הישן) התרומם באוויר לשעתיים רצופות של מחאה וטירוף אבל גם תחושת קהילתיות וסינרגיה אדירה בין כל הקבוצות השונות בקהל. לא אשכח איך ב"טיניי ניניי" המסיים את "כשנפוליאון יכבוש את עכו" (ציטוט של "הכינור הנאמן" כמובן) מצאנו את עצמנו רוקדים במעגלי הורה עם כל מי שעמד מסביבנו, במשך כמעט 10 דקות. באמת הופעה לפנתיאון.
בכלל, על הבמה הייתה אווירה רוחנית גבוהה, ולרגעים היה נדמה שכולנו עומדים להיכנס בעוד רגע לאחד מטקסי האיווסקה שענבר הזכיר תוך כדי ההופעה (ככה נדמה לי לפחות, אני סאחי מדי כדי לגלות בעצמי). נכנסתי לאולם באמצעו של שבוע אינטנסיבי ומעייף, ונועם כאילו הניח לי יד מרפאת על הכתף ואמר לי "הכל בסדר, תנוח פה לכמה רגעים".
אם כן, היה מפתיע לגלות שהשיר היחד של "הבילויים" שענבר בחר בכל זאת לבצע (והתייחס עליו על הבמה כ"וירוס שאני מחדיר להופעה של עצמי") היה "אני אפריקאי" ("אין דבר שתאמר שיכול לעצור את שטף הדם"), אחד משירי הקריאה למחאה הישירים יותר של הלהקה (וזה לא שאין תחרות). אולי כי בכל זאת, עם כל הרליגיוזיות, אפשר להוציא את נועם ענבר מהמחאה, אבל אי אפשר להוציא ממנו את הצעקה.
התרעות פיקוד העורף