האלבום נע בין קצוות רגשיים מוכרים, אך לא פתורים: הרצון להיות קרובה מול הדחף להתרחק, השאיפה ליציבות מול הכמיהה להיעלמות רגעית. החזרה למוטיב הריבוי של עיניים, קולות וזהויות משרטטת דיוקן של דור שחי בעומס רגשי תמידי, מתקשה לבחור רגע אחד או אדם אחד, ומגלה שהדרך היחידה קדימה עוברת דרך הישארות. לא כהישג, אלא כהסכמה להיות נוכחת גם כשהאדמה רועדת.
כל שיר באלבום נכתב בדם, יזע ודמעות. מהמקום הכי רגיש וכן בי. אבל אף פעם לא תכננתי אלבום. מה שהביא אותי אל האולפן - להפיק את המוזיקה שלי ולהוציא אותה החוצה - היה שברון לב כואב שחוויתי. הרגשתי כל כך עצובה שכל מה שרציתי זה להסתגר באולפן וליצור מהכאב הזה חיים חדשים. הכרתי את אורי גל, מפיק צעיר ומוכשר שהיה אז בן 21. התחלנו להפיק שיר אחד והכימיה באולפן הייתה כל כך טובה שאיכשהו זה הפך לאלבום".
בן דוד גדלה בירושלים, בסביבה דתית מסורתית, ושרה מהיום בו זוכרת את עצמה. "מעל המיטה של סבתא שלי, שרה, תלויה תמונה שלי בגיל שלוש אולי, מחזיקה מיקרופון צמוד לפה ומחייכת", היא מתארת. "אני זוכרת שהייתה בת מצווה לבת דודה שלי, וראיתי את המיקרופון בעמדה של הדיג'יי, וכל כך רציתי את המיקרופון. רציתי לשיר לכולם. המבוגרים לא הסכימו לי, אמרו שזה לא מתאים. אבל הייתי ילדה עקשנית ולא שחררתי עד שסיימתי את האירוע בשיר. כבר אז הרגשתי שזה המקום שלי".
כדבריה, תמיד הרגישה מעט אחרת ושונה בנוף בו צמחה. "בתור ילדה לא הרגשתי שייכת באף מקום. הרגשתי ילדה עמוקה, מורכבת, עם עולם פנימי עשיר ולא הרגשתי שמבינים אותי. המוזיקה הייתה הבית שלי, והבמה - המקום בו הכי קל לי לפגוש את העולם שבחוץ. בזכות הקול שלי גילו אותי, ראו אותי, שמו לב אליי ואולי הבינו אותי קצת יותר. אז בעצם המוזיקה הייתה בשבילי התשוקה והעוגן מאז ומעולם.
התבהר לי שזה משהו שאני רוצה לעסוק בו מתישהו אחרי הצבא. הייתי כל כך כישלון בצבא, לא הסתדרתי עם המערכת והחוקים, הרגשתי עוף יצירתי ומוזר מידי. ניסיתי בכוח אחר כך להתאים את עצמי למסגרות, להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לשרוד בעולם הזה כפי שחשבתי ששורדים בו.
הלכתי להדריך במכינה קדם צבאית והחוויה הייתה כל כך טראומתית בשבילי שהמקום היחידי שיכולתי לנוח בו היה המוזיקה. והרצון להתמקצע במוזיקה האיר לי פנים. אם אני בוחרת להיות נאמנה לכוח שלי בעולם הזה - הכול יפעל לטובתי".
וגם, תכל'ס, לא יכולה לנתק את זה שאני גרה כיום בצפון הרחוק, על גדות נחל, יש שם שקט וטבע והרבה אמת. זה מאפשר לי לשמוע את עצמי בצורה בהירה ונקייה יותר ופחות להיטשטש בים האומנות הגדול. כשגרתי בתל אביב זה היה קשה יותר".
אני יכולה להתחבר מאוד לאינדי בישראל, לביטוי האישי והכנה בו, למוזיקה מין המזרח, ובתוכה למוזיקה פרסית וערבית במיוחד שיש בהן כל כך הרבה נשמה ורגש. לפלמנקו וללטיני, להיפ הופ ולסול. בכל סגנון אני מוצאת משהו שקיים בי ולא יכולתי לבחור צבע אחד לאלבום שלי. בהתחלה חששתי שהריבוי הזה שקיים בי יפזר את היצירה, אבל הבנתי שככל שאשאר נאמנה לעצמי ברגע היצירה - לא משנה באיזה מוטיב אשתמש - זה יצא אני, והחותמת שלי תבוא לידי ביטוי בכל שיר שאגיש".
יש כל כך הרבה עומק ויופי במוזיקה שנוצרה כבר, ואני זוכה להפגיש את המוזיקה הזאת איתי כל הזמן, וכך ליצור דברים חדשים ומפתיעים. אני מקווה להיות קול חדשני ונוגע במדינה, מתוך חיבור לאותנטיות ולמי שאני, לישראליות שלי. זה מה שיפה באמת".
התרעות פיקוד העורף