שושן, בן 66 במותו, נטמן בבית העלמין ביהוד, ליד הוריו. אחרי מותו התקשורת עסקה במצוקת האומנים הוותיקים. בעשור שחלף מאז לא השתנה דבר. אני עדיין מכיר אומנים מוכרים מאוד שאין להם כסף לשלם על אוכל.
ההיכרות בינינו החלה בפייסבוק. פניתי אליו כמעריץ, והוא, בצניעות ובצ'ארם אופייניים, ביקש את המספר שלי, צלצל ואמר ש"מעכשיו אנחנו חברים". ניהלנו שיחות נפש, לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה. שושן, שהיה פרפר לילה ובמהלך שעות היום נהג לישון, סיפר לי על מערכות היחסים שלו עם נשים, על המשברים האישיים, על ההתמכרות לסמים בשנות ה-70 וה-80 ("הייתי אז זומבי, על סף מוות") ועל תהליך הגמילה.
הוא היה נאיבי לעיתים. זכור לי מקרה שביקש שאסביר לו איך מתפעלים סקייפ כי מישהי שלא מתגוררת בארץ רוצה להכיר אותו, ובסוף גילה שמדובר במתחזה שרוצה לשנורר כסף. הוא לא נפל בפח, אבל התקשה להבחין בין אמת לאשליה במרשתת. מעטים יודעים שכאשר היה לו כסף, נהג לתרום בסתר לארגונים ומשפחות נזקקות שהכיר, ולא מעט הופיע בהתנדבות למען מטרה זו.
מקום לשינוי
ואז הוא נעלם לתקופה מסוימת. הפסיק לענות לטלפונים, לא רק לי, לכולם. בדיעבד התברר שנקלע למשבר כלכלי חמור, לדיכאון עמוק ולהתקפי חרדה קשים. כשנה וחצי לפני מותו הגעתי למסיבת יום הולדת של חבר משותף במועדון בתל אביב. בעודי יושב על הבר, הוא נכנס למתחם והחל להסתובב חסר שקט. ניגשתי אליו כדי לומר "שלום", והוא לא זיהה אותי. התנהג כאילו לא נפגשנו או דיברנו מעולם. כשאמרתי לו את שמי, הוא אמר "הא" מבולבל, ואז יצא מהמועדון. למחרת יצרתי איתו קשר, והוא לא ידע על מה אני מדבר.
כמה שבועות אחרי כן הזמנתי אותו אליי לביקור, לשבת קצת על שירים. קבענו יום ושעה. הוא לא הופיע. כשצלצלתי אליו, הוא לא ענה. בסוף אמר שנרדם ל-24 שעות.
בהמשך ניהלנו שיחות על קשייו לממן שכירות של אולפן והסתפקות בסאונד מינימלי, שלא אפשר לו להוציא לאוויר סינגלים כפי שרצה. היו לו שאיפות גדולות, בחלקן בלתי אפשריות. פעם אחת ביקש ממני תוכנית אימונים ביתית במטרה להוריד 50 קילו ממשקלו.
הקשר התרופף, ובינתיים הוא גייס הדסטארט לאלבום חדש "מקום לשינוי" (2015), האלבום החשוף ביותר שלו, שעסק במשבריו האישיים והמקצועיים. הסינגלים הראשונים מתוך האלבום זכו להשמעות בודדות ברדיו, אבל שושן, שכמעט ולא התראיין על אודותיו, האמין בו.
קבענו להיפגש שוב, אך התוכניות נקטעו בנסיבות טרגיות. עד היום איש לא יודע מה הסיבה שגרמה לו לשים קץ לחייו. לא היו סימנים מקדימים, אבל אולי הוא היה שחקן טוב מדי, שהצליח לעבוד על כל הסובבים אותו. "אני בתקופה מאוד טובה. אני מאושר", אמר לי בתחילת הריאיון, שהפך לאחרון בחייו. "הרוק הישראלי עושה צעדים מאוד חזקים ורציניים היום, אפילו פורץ גבולות. זו תופעה מדהימה שמתרחשת עכשיו".
כששאלתי אותו על הפרנסה, הוא אמר: "אני מתפרנס ממוזיקה ואני רוצה להתפרנס ממוזיקה, כך נהגתי כל השנים. זו עבודה בשבילי. בהתחלה זה היה בשביל הכיף, אבל ככל שגדלתי, והשנים חלפו, זה היה מקור הכנסה. זה לא סוד שזמר מצליח יכול להיות מולטי-מיליונר וזמר לא מצליח יכול להיות בקרשים, למטה. בקריירה שלי חוויתי את שני הקטבים. מוזיקה זו ההישרדות שלי, והיא זו שהצילה אותי עכשיו, בשנה האחרונה. זה מוכר לי מהעבר כי תמיד הייתי בקשיים".
בשנת 1966 זכתה הלהקה במקום הראשון בתחרות להקות קצב שנערכה בהיכל הספורט בתל אביב. "זו הייתה תקופה נאיבית וקסומה", סיפר שושן. "חלמנו לפרוץ לחו"ל ולכן שרנו וניגנו באנגלית".
"הייתי אז בדיוק אחרי המחזמר 'שיער', וכשנגמרו ההצגות הייתי די פנוי. פגשתי את זהר לוי, שהיה שכן שלי במעברה באופקים בילדותי, והוא הזמין אותי להצטרף ללהקה והתחלנו בחזרות", סיפר לי שושן בריאיון ב-2013. "לזהר ולי הייתה שפה משותפת: שנינו אהבנו מאוד רוק'נרול. למרות שהיה גדול ממני, זהר היה בדיוק בראש שלי. במבט לאחור הקדמנו את זמננו".
אחרית הימים הקליטה אלבום, זכתה בתואר "להקת השנה" ואף יצאה לסיבוב הופעות משותף עם אריק איינשטיין, אך לא הצליחה והתפרקה. "לא ידעו לאכול אותנו, הבאנו רוק מתקדם בעברית, והאוזן הישראלית הייתה רגילה לשמוע להקות צבאיות", הסביר שושן את הכישלון המסחרי. "התפרקנו באווירה טובה וכולנו נשארנו חברים".
לצאת מהלופ
למרות הקשיים, הצליח שושן לנפץ את תקרת הזכוכית: הוא שיחק בסרטים "השוטר אזולאי" (1971) ו"קזבלן" (1973), השתתף במחזמר "אני שאיש לא מכיר", והקליט את שירו הראשון "בראשית", שהפך ללהיט.
"בדיוק הייתי אחרי המחזמר 'שיער' ורציתי לשנות כיוון ולהיות יותר ישראלי, להתחבר למוזיקה הישראלית, למיינסטרים הישראלי. 'בראשית', עם המילים המהממות והחדשות של אהוד מנור ללחן, התאים לי. השיר יצא בזמן מלחמת יום הכיפורים והפך ללהיט ענק", סיפר.
ההצלחה המשיכה עם הלהיטים "שש-עשרה מלאו לנער", "ילדה קטנה", "גברת שוש" ו"להשתטות לפעמים". "את 'להשתטות לפעמים' שמעתי במועדון כמנגינה בלבד של המוזיקאי מרקו בכר, שהופיע אז עם טריפונס", אמר שושן. "נדלקתי. מרקו נסע בדיוק לארצות הברית ולא יכול היה לעבוד איתי עליו. לא ויתרתי, זכרתי את המנגינה וזמזמתי אותה לפזמונאי אילן גולדהירש, שכתב טקסט רומנטי מתוק והשיר פוצץ את הרדיו".
תרמו להתמכרותו, כדבריו, גם גירושיו מאשתו: "לא תפקדתי כבן זוג וגם לא כאבא, השארתי את אלון, הבן שלנו, עם גרושתי ועם הבן זוג החדש שלה, ועזבתי אותו. רק כשהוא גדל ומלאו לו 18 חזרנו להיות בקשר מסוים ביוזמתו. אני מאוד אוהב אותו וגאה בו. התביישתי בעצמי שלא גידלתי אותו".
בסוף 1984 חזר שושן ארצה, מרושש ומסומם. ביוזמת חבריו נשלח לגמילה. "הם הצילו לי את החיים", אמר לי. "עד אז ניסיתי להיגמל אבל זה היה חזק ממני, והחזרה לארץ בעצם החזירה אותי למסלול. הבנתי שאני מוכרח לצאת מהלופ הזה ונגמלתי במכון גמילה".
לאורך השנים השתתף שושן גם באיחודים של אחרית הימים, הקליט אלבום שירים מתורגמים לשירי שנות ה-60 והשתתף בשלל פרויקטים. העוגן הכלכלי העיקרי של שושן באותה תקופה היה המופע עם פוקס ושרי, אלא שב-2014 שושן פרש מהמופע. "הופענו מעל 700 פעם ביחד והרגשתי שמיציתי, וכבר לא עניין אותי לעשות אותו הדבר", אמר לי בריאיון האחרון. "אני אוהב את שרי ואת עוזי אהבת נפש, אבל רציתי להתמקד בקריירת סולו".
כולם ראו שהידרדרתי
"לא ידעתי על המשברים שהיו לו בשנים האחרונות, כי הוא אף פעם לא דיבר עליהם. זה לא סוד שהיה בינינו נתק ארוך, נתק שהוא טראומה בשבילי. לא דיברנו 15 שנה בגלל ירושה שההורים השאירו לנו. לא נפגשנו בכלל כל התקופה הזו, ולא ידעתי עליו הרבה. אחרי הרבה שנים ידידה משותפת אמרה לי: 'גבי רוצה להתפייס איתך'. היא אמרה שקשה לו לפנות אליי אבל הוא כתב מילים על היחסים בינינו על פי הלחן של השיר 'He Ain’t Heavy, He’s My Brother' של להקת ההוליס והוא רוצה שנקליט אותו ביחד. זו הייתה חוויה עוצמתית. בכיתי כשקראתי את הטקסט. אחרי שהשיר, שנקרא 'אתה אחי' יצא ב-2009, היה לנו דיבור להעלות מופע משותף בשם 'האחים שושן', אבל זה לא יצא לפועל. אומנם התפייסנו, אבל לא דיברנו כל יום, וגבי לא היה משתף יותר מדי לגבי מה שקורה אצלו".
בשנותיו האחרונות גר שושן בדירת חדר צנועה בחולון. ברגעים קשים שבהם לא הייתה עבודה רבה והמקרר היה ריק, חברים היו מגיעים לבקרו עם ארוחות חמות וכמה גרושים כדי לשלם שכר דירה. "הייתי אמור להיות מיליארדר, במקום זה אני מרגיש קבצן", אמר לי בריאיון ב-2013.
"השירים הישנים שלי מושמעים ברדיו ואני לא רואה מהם גרוש. במקום להתעסק בליצור, אני עסוק בהישרדות. החיים לא קלים, אבל אני שורד ובסוף אפתיע".
ב-2015 גייס שושן כספים דרך קמפיין הדסטארט להוצאת אלבומו האחרון, "מקום לשינוי". הוא לא הספיק להוציא בחייו. אחד השירים באלבום, "פחות מילה", שיקף את תחושותיו באותן שנים: "החיים זרקו לי חבל, אחרי שכבר טבעתי. לא מצאתי טעם לבקש עזרה, כולם ראו איך הידרדרתי, אבל שמעו רק את מה שאמרתי, והתרחקו, אני לא יודע, כשאני בצרה אף אחד לא שומע. עוד מילה, פחות מילה, מה זה משנה?".
"הרוקר נשאר רוקר", סיפר לי בריאיון האחרון על העבודה על האלבום, שנטה לכיוון הרוק המיושן קמעה. "כמה שאני מנסה לברוח, הרוקר נשאר רוקר. אני אומר עכשיו דיסק ולא תקליט. זה שינוי שאני אחראי לו. החלטתי לקחת את עצמי בידיים, להתחבר לקדמה… קיבלתי הזמנות להופעות רבות, ויש לי תחושה טובה לגבי האלבום הזה".
בסיום פגישתנו התחבקנו, ואז שושן הפנה את תשומת ליבי לקעקוע החדש בזרועו - מתנה ליום הולדתו מבתו הדר - שבו נכתב באנגלית "חיה את הרגע".
ואז הגיעה אותה שבת שבה שם שושן קץ לחייו. "לא אשכח את אותו יום", אמר לי דני שושן בריאיון להסכת. "קיבלתי טלפון מבחורה שאני לא מכיר, והיא אומרת: 'דני, תגיע מהר לבית של גבי. מנסים להנשים אותו'. לא הבנתי על מה היא מדברת. טסתי לדירה של גבי, ראינו שוטרים ואמבולנס. כששאלתי את הפרמדיק למצבו, הוא אמר: 'ניסינו להנשים אותו אבל הגעתם מאוחר מדי'. הלב שלי נשבר. איבדתי אח".
מאז מותו, דני שושן העלה מספר מופעי מחווה לזכרו ומרבה לתקשר את נושא מצוקת האומנים הוותיקים. "אין כבוד במדינה שלנו לאומנים מתבגרים וותיקים, זה לא כמו בחו"ל, ששם יודעים להעריך את העבר", הוא אומר. "אין גוף שבאמת דואג להם, וזה עצוב".
10 שנים עברו מאז מותו של גבי שושן. הרדיו כמעט שלא משמיע, התקשורת כמעט שלא מזכירה, והמצוקה שעליה דיברו בהלווייתו נשארה בעינה. אבל הקהל ממשיך לשאת את השירים שלו איתו. מי שהבדידות חנקה את צחוקו והעצב המתוק הפך אצלו לדרך חיים, ייזכר כסמל לגעגוע למה שהיה - ואולי לא יחזור.
התרעות פיקוד העורף