"העיניים שלה פגשו את העיניים שלי. היא ראתה מולה איזה תימני שוכב, פצוע, והיא שרה. ואני הרגשתי שהיא שרה בשבילי. הכרתי את כל השירים בעל פה. הייתי חלש, פגוע, והדמעות ירדו. אחרי ההופעה היא ירדה, שאלה לשמי, התעניינה. ככה התחילה הידידות שלנו. מאז, בכל תפקיד שעשיתי כמפקד בצבא הייתי מזמין אותה והיא הייתה באה. עולה על טנק ושרה. אף פעם לא ביקשה כסף. אף פעם לא ביקשה תנאים. שום דבר. הייתי שולח לה רכב עם נהג, והיא הייתה באה".
"אישה שנתנה מעצמה לקהל בלי חשבון. בעיניי, היא הייתה הזמרת הגדולה ביותר שהייתה במדינת ישראל. אלוהים חנן אותה בקול חד-פעמי, ביכולת ביצוע שאין לה תחליף. שושנה דמארי לא הייתה רק קול. היא הייתה דרך, נוכחות, גשר בין זהות, תרבות ואהבה. בשבילי ובשביל רבים אחרים היא תמיד תישאר כזו".
"שושנה הייתה אישה חכמה, מצחיקה עד דמעות, אך יכולה הייתה להיות נוקבת, עם מענה לשון חד ומפולפל. רצוי היה, בנוכחותה, לבחור את המילים כדי לא להילכד בפח. מדהימה, אישיות חד-פעמית - ויפה להפליא".
"שושנה הייתה הגברת הראשונה של הזמר העברי, וראוי שבכל יישוב בישראל ייקראו רחוב או מוסד ציבורי על שמה. אני יודעת שהרבה רשויות מקומיות כבר עשו זאת, אבל עכשיו, במלאת 20 שנה למותה, זה הזמן להשלים את התהליך וללמד את הדור הצעיר על אישה אחת שהייתה גדולה מהחיים".
"את שושנה פגשתי לראשונה ככתב תרבות צעיר ב'קול ישראל', ומיד נוצר קליק. מכל האמנים הרבים שפגשתי הייתה לי תמיד תחושה שהיא משדרת מלכותיות. הייתה בה גאווה גדולה על יכולותיה כאמנית מובילה, תוך שהיא נוזפת באמניות אחרות שמוזילות את המקצוע, ומצד שני הייתה בה הערצה גדולה למוזיקאים ולכותבים שליוו אותה לאורך הקריירה, ובראשם המלחין משה וילנסקי שעליו דיברה תמיד בכבוד ובהערכה רבים".
"ההיכרות המשמעותית שלי עם שושנה התחילה באמצע שנות ה-90, כשייסדתי את פסטיבל 'ימי זמר' בחולון. חיפשתי רעיון לאירוע גדול ראשון, והחלטתי על ערב מחווה ליפה ירקוני. ידעתי היטב שיש בין שושנה ובין יפה היסטוריה, תחרות, מטענים. ובכל זאת הרמתי טלפון לשושנה. היא ביקשה זמן לחשוב, ואז חזרה אליי בעצמה - עם הומור חד, ציניות מושחזת ומשפטים שלא אשכח. בסוף היא הסכימה. וכך התחיל הקשר בינינו".
"בערב עצמו ראיתי מקרוב מיהי באמת. מאחורי הקלעים, בחדר ההלבשה, היא הייתה דרוכה, מרוכזת, שומרת על עצמה ועל האמת האמנותית שלה. על הבמה - טוטאלית. מאוחר יותר, כשערכנו לה באמ"י ערב מחווה, היא לא הרשתה כמעט לאף אחד לשיר משיריה. 'אני עוד לא מתִּי', אמרה. לי היא כן הרשתה. שרתי את 'שיר ערש נגבי', ואני נושא את הזכות הזו איתי עד היום".
"במלחמת יום הכיפורים נפצעתי קשה מאוד, ואחרי השיקום יצאתי ללימודי דוקטורט בקנדה. יום אחד מתקשר אליי בעז שרעבי ואומר לי: 'אני מגיע לקנדה עם שושנה'. הנשימה פשוט נעתקה לי. פתאום פסקול החיים שלי עומד להפוך לאדם בשר ודם. נפגשנו, בילינו יום שלם יחד ובסוף היום היא חיבקה אותי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה: 'יש לך עיניים טובות. אנחנו נהיה חברים'. וכששושנה החליטה משהו - היא קיימה. היא הקפידה לקיים את החברות הזאת, והיא הייתה עמוקה, אישית, משפחתית. שושנה הייתה איתנו בשבתות, בחגים, חלק בלתי נפרד מהבית".
"שושנה הייתה אישה של אהבה. אהבה לחיים, לאנשים, לשירה, לעם, למדינה. אבל היא הייתה גם אישה של ניגודים. מול הקריירה הבינלאומית והתהילה - שמירה קנאית על פרטיות. מול הבגדים המפוארים והתכשיטים - חיים צנועים בדירה קטנה בתל אביב. ומול ההערצה והקהל הייתה בה גם בדידות, שגרמה לנו, כל מי שהיה קרוב אליה, לעטוף אותה בעוד אהבה".
"ביום האחרון שלה ישבתי ליד מיטתה. החזקתי לה את היד, ליטפתי, נישקתי. כשהנשימות נעשו כבדות, אמרתי 'שמע ישראל'. כמה שעות לפני קריסת גופה, הרופא שאל אותה: 'שושנה, מהן המחלות שלך?', והיא הצביעה עליי ואמרה: 'הוא המחלה שלי'. הרופא שאל: 'מי הוא בשבילך?', והיא חייכה ואמרה: 'כל החיים שלי'. באותו רגע הבנתי, אולי בפעם הראשונה, שהצלחתי להביא לה אושר. זו זכות שאני נושא איתי".
"עבדתי עם שושנה ברציפות במשך 25 שנה. כשהתחלנו לעבוד יחד היא כבר הייתה פרסונה. כל הופעה שלה הייתה חד-פעמית. מעולם היא לא ביצעה את אותו שיר פעמיים בצורה זהה. הכל היה חופשי. היא הייתה משנה, מאלתרת, זזה לפי הרגע. לא היה לה חוש קצב, ולכן הייתי כמו כלב שמירה מוזיקלי שדואג שהכל יעבור בשלום. זה היה נוח, זה היה טבעי, וזה היה כיף. החופש הזה היה הלב של העבודה שלנו".
"היה בינינו אמון מוחלט. על הבמה ידעתי הכל. מחוץ לבמה, זה היה סיפור אחר, והיא שמרה מאוד על הפרטיות שלה. היא הייתה מוקפדת, עוקצת אנשים כשצריך, תמיד עם טמפרמנט מלא נוכחות".
התרעות פיקוד העורף