כולם זוכרים את מתי כספי - אבל מפספסים את זה | אהרן ברלין

"שירים במיץ עגבניות", שכולל שיר שמושר כולו עם הגייה של אדם מצונן, הזכיר מחדש את ההומור שהשתרבב גם אל המוזיקה ה"רצינית" שעשה, אל הפסקול הישראלי והצעדת המוזיקה הישראלית אל אזורים שאוזן אדם לא דרכה בהם. האלבום מזוהה עבורי עם דמותו של כספי יותר מכל ומקרין אור מחודש על זוויות מוכרות גם בשיריו המפורסמים.

האלבום הצדדי הזה, אליו התוועדתי לפני כמה שנים ומאז הוא מתנגן לי באוזניות בלי הפסקה, מספק הצצה מעט אחרת ליצירתו העצומה של כספי. הוא עשוי אך ורק מהברות וצלילים, בסדר כאוטי לא מחייב ומלא נשמה.

ההאזנה לו, שעוררה אצלי לא פעם צחוק בלתי נשלט, מדגישה את היכולת שלו לחבר אלמנטים שנראים רחוקים כל כך. בכל השירים שהלחין כספי בולט החיבור בין מורכבות לפשטות, בין הומור לרגש, בין קצב משחרר להכנסות. העובדה שהיו "קליטים" כל כך, מזדמזמים על הלשון, דאגה לטשטש את הקטבים שהיו נראים מנוגדים. כספי החליק את כולם אל תוך תמונה יצירתית אחת מהפנטת.

מחייה השפה

כשתמונתו הופיעה בראש כל אתרי החדשות יחד עם צמד המילים הכואב "הלך לעולמו", קפצו לראש בבת אחת אינספור שורות וביטויים שהופיעו בשיריו. "לא חלמתי שתלכי ממני", "לקחת את ידי בידך", "זו ילדותי השנייה". במשרד, כל כמה דקות נשמע "כלבלב הו בי די בם בם". המחשבה נשטפה בגוף היצירה הכביר של המוזיקאי הגדול וזרם התודעה הוצף.

לכל מקרי ההיזכרות האלה, הקולקטיביים והאישיים כאחד, היה מכנה משותף אחד בולט: כולם עלו במחשבה יחד עם הלחן. הטקסטים האלה, רציניים והומוריסטיים כאחד, אינם יכולים להיפרד מן הצלילים שכמו נולדו יחד איתם. העברית המודרנית ה"צעירה" שבמאה הקודמת עוד התפתחה בקצב מסחרר, התקשתה לא פעם להתחבר אל המוזיקה. היה לה מקצב שונה, הטעמה שונה, אוצר מילים מוגבל יחסית.

תחייתה של העברית הייתה חייבת, לצד אנשי לשון ושיח, מוזיקאים שיעניקו לה את המצלול הייחודי לה. כאלה שיצטרכו לברוא מוזיקה חדשה, שתתאים אל השפה החדשה ויזניקו אותה הלאה. מתי כספי, לצד אחרים בתקופתו, היה מבכירי הכותבים של המילון המוזיקלי של השפה העברית. המיזוג המוחלט שיצר בין המילים של גדולי המשוררים אל סולמות, אקורדים ומקצבים חיים ונושמים, הוא אחד האלמנטים המרכזיים בהפיכתו של כספי לחלוץ שחפר בארות של רגש מן האדמה הקשה של השפה.

קרנבל דיזינגוף

ההתפעלות הראשונית משמיעת כל אחד ממאות השירים שהלחין, נוגעת מההרמוניה המורכבת והזורמת בטבעיות, מהפיתולים הקטנים של המוזיקה. אולם, יסוד לא פחות מרכזי בשיריו, היה משחק קצבי עוצר נשימה. היכולת שלו להניע מילים וצלילים, למרוח אותם ולשבץ במקומות מפתיעים ללא כל מאמץ מיותר היא חלק בלתי נפרד מהקסם שהעניק לתרבות הישראלית. הקצב, שהוא הבסיס הראשוני ביותר של המוזיקה, דורש מהלחן סדר מסוים.

האיכויות הקצביות בשיריו של כספי הגיעו בראש ובראשונה מההשפעה שקיבל מסמבה, בוסה נובה (שהגיעה לשיאה באלבום "ארץ טרופית יפה" שהפיק ועיבד) ומוזיקה אפריקאית. מכל אלה הוא למד את היכולת לחבר את הקצב אל התנועה של הגוף והעניק למוזיקה הישראלית חיים חדשים שחסרו לה מאוד. על אף שנוכחותו הבימתית הייתה מינימליסטית, הכריזמה שהביא אל הבמה בפנים חתומות השתלבה והתעצמה מהצלילים שניגן. כשראיתי אותו בהופעה, יושב על הפסנתר ושר, הוא רקד מול הקהל לא פחות מכוכבי הפופ המוחצנים ביותר.

בלי לומר מילה, בלי להזהיר

הוא השאיר אחריו אמירה ברורה, חותכת, שליצירה חוקים משלה. שהניסיון להבין את עצמנו ואת הרגשות המניעים אותנו מחייב את הקשב, את ההתמסרות אל מה שהמוזיקה מבקשת. בימים אלה, כשהעצב אין לו סוף, לא נותר אלא לעצום את העיניים ולהיזכר בלי סדר בפנינים ששיבץ בים התרבות הישראלית. שם רחוק, במקום לדאגה, אולי נוכל לראות אותו יושב ליד הפסנתר ומגניב חיוך מתחת לעץ התות. יהי זכרו ברוך.