במרכז היצירה ניצבת התנגשות בין חירות מדומיינת לבין מנגנוני שליטה סמויים. פרלמוטר עוסקת בטכנוקרטיה לא כמדיניות אלא כתודעה: מרחב שבו אלגוריתמים מחליפים שיקול דעת, נוחות מחליפה משמעות, וממשקים דיגיטליים מייצרים אשליית בחירה תוך ריקון הרצון. היא מציבה מראה לחברה שמדקלמת סיסמאות של קִדמה, אך מאבדת בהדרגה את היכולת להרגיש, לטעות, להתנגד. האלבום מתפקד כמעין דיסטופיה פואטית - לא עתיד רחוק, אלא הווה מוקצן.
אסתטית, מדובר ביצירה שמאזנת בין אינטימיות קודרת לאנרגיה קולקטיבית. הטריפ-הופ מעניק לה עומק פנימי, כמעט מהורהר, בעוד הדאנס מייצר תנועה מתמדת, דחף, חזרתיות טקסית. המתח הזה אינו מקרי: הרחבה הופכת כאן לזירת תודעה, מקום שבו הגוף נע בתוך ריתמוס שמארגן אותו, כמעט מחנך אותו. בתוך המעטפת העתידנית הזו, פרלמוטר מבקשת להשיב לאנושי את הפגיעוּת - את הזכות להיות לא מושלם בעולם שמקדש אופטימיזציה.
זה אלבום על תודעה תחת מצור, אך גם על סירוב. לא סירוב נוסטלגי לטכנולוגיה, אלא התנגדות עקרונית לרעיון שהאדם ניתן להחלפה. פרלמוטר אינה מטיפה (ולא מתיימרת להיות); היא מהדהדת. היא לא מציעה פתרונות, אלא מעצבת מרחב שבו השאלה מה נותר מהאנושיות בעידן מכני נעשית בלתי נמנעת. האלבום הזה אינו רק פסקול; הוא טענה פילוסופית המוגשת בקצב של מועדון.
"האלבום נולד מתוך תחושה שיש לי מה לומר על העולם שסביבי", מספרת פרלמוטר בריאיון ל"מעריב". "אני שואבת השראה ממה שקורה בחברה שלנו, ומהעולמות הפנימיים שלי. כל שיר ייחודי ולא דומה לאחר. האלבום יצא מאוד ורסטילי ומגוון מבחינת הסאונד. סך הכול לקח לי שלוש שנים להפיק, להלחין ולכתוב אותו. הכול התחיל מזה שרציתי לעשות קליפ מוזיקלי, מאוד חברתי ופוליטי, וכולו בתלת ממד לאחד הראפרים מהסצנה הישראלית. התהליך לא צלח עקב ניגודים אמנותיים שנוצרו, אז החלטתי שהכי נכון זה בעצם להפיק שיר משלי ולעשות את הקליפ בצורה הכי נקיה מבחינת התדר.
רציתי להאיר זרקור ולעורר את האנושות לזה שברגע שהטכנולוגיה יוצרת אמוציות במקומנו, אנחנו, בתור יצורים של הבריאה, מאבדים את הנשמה. לא סתם נאמר שנוצרנו בדמותו ובצלמו.
אני מאמינה שהנשמה והיכולת של היצירה והעברת תדר של רעיון ליישום, זה החלק האלוהי שבנו. ברגע שאנחנו מוותרים עליו, אנחנו מוותרים על עצמנו ועל המהות שלנו. אני בטוחה גם שבתור ילדים אף אחד מאיתנו לא חולם לעבוד מתשע עד חמש בעבודות שלא באמת מגשימות אותנו, אך החברה, והביורוקרטיה במיוחד, שמה כל אחד ואחת מאיתנו במשבצת של עבד למערכת, ומבטלת את ה'אני האמיתי' של האדם. צלם הבריאה".
פרלמוטר, הידועה בכינויה Lilo Enote, אמנית דאנס וטריפ-הופ מרמת גן, מעידה כי המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייה עוד מילדותה בסנט פטרסבורג שברוסיה. "בכיתה א', בסנט פטרסבורג, אמא שלי החליטה לשלוח אותי לקונסרבטוריון, אבל בגלל שעברנו הרבה דירות באותה התקופה, פסנתר לא בא בחשבון, אז היא חיפשה כלי נגיש למעברי דירה והחליטה שאנסה כינור", היא משחזרת. "לשמחתה, במבחני כניסה, המורה לכינור אמר לה שיש לי שמיעה מוזיקלית מושלמת והאצבעות שלי מתאימות לכלי מיתרי. כמובן שאת לא לומדת רק כינור, יש עוד שיעורים של סלפג'יו, של פסנתר וכמובן מקהלה. בשיעורי מקהלה הייתי הכי טובה בגלל התדר של הקול שלי, פלצט, אז בכל שיר מקהלה שבו נדרש סולן, ליהקו אותי לתפקיד.
השמועה הגיע לבית ספר שלי, התחילו לתת לי להופיע בטקסים ובהצגות לשיר מול ההורים, וכשעליתי לישראל ב-1998 אז תמיד הופעתי בטקסים של בית הספר בימי זיכרון ובחגים, למרות שבקושי דיברתי עברית. בשבילי זה היה תמיד אתגר, כי אף אחד לא ידע שיש לי פחד במה, ואני תמיד פחדתי לעמוד לבד מול קהל.
אני שרה, אנשים אוהבים וכל מה שעובר לילדה הקטנה בראש זה 'מה אם אני אכשל עכשיו? מה אם אני אזייף או אשכח את המילים? כולם סומכים עליי שאני אשיר טוב. האם אני בכלל שרה טוב עכשיו?'".
מנגד, יש שירים שבאים רק מהלחן כי יש כבר ביט שמפיק העביר לי ומאוד אהבתי והתחברתי לצלילים, אבל אין לי מושג מה הטקסט הנכון. יש שירים שכותבים בשבילי כי אני אוהבת לגוון עבודה וקצת לתת יד חופשית לאמנים אחרים. מה שכן, אני אף פעם לא מקבעת, לא את עצמי ולא את המפיקים שלי, מבחינת התדרים. נותנת להם ליצור מהלב ומהנשמה, בלי לתת רפרנסים או רעיונות, ואז זה מאוד אותנטי ומיוחד".
כבר בגיל 15 הייתה פרלמוטר חברה בהרכב רוק מקומי וניגנה על גיטרת בס - שם התחיל הקשר העמוק שלה עם במה וסאונד חי. לאחר שירותה הצבאי התקבלה כאמור לאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, שם למדה אנימציה. עם סיום התואר נכנסה לעולם הוויזואלי של המוזיקה והחלה לביים ולצלם קליפים בסצנת ההיפ-הופ הישראלית. מאז היא פועלת בתחום למעלה מעשור, ומשלבת בין שפה קולנועית לתפיסה מוזיקלית ייחודית.
ממש לפני פרוץ הקורונה הוציאה את אלבום הבכורה שלה "NEON LIGHTS", שסימן את תחילת הקריירה הרשמית שלה כאמנית מבצעת. האלבום זכה לחשיפה תקשורתית ולהופעות, כולל אזכורים וכתבות באירופה. עתה כאמור יצא אלבומה השני והחדש, וכדבריה ידה עוד נטויה בשירים חדשים.
השאיפה שלי היא להגיע לכל מקום שבו אנשים מוכנים להקשיב, להבין ולהרגיש דרך המוזיקה. אני דוברת שלוש שפות, אבל בחרתי לשיר באנגלית כי הבנתי שזו שפה שכולם יכולים להתחבר. לא רציתי לקבע את עצמי. למרות שיש לי שיר אחד ברוסית בחוץ ומקווה מאוד, שיום אחד אעשה גם שיר בעברית, אבל כנראה עוד לא הבשלתי לזה, בגלל החשש שיהיה לי קשה עם המבטא. ובכן, עוד אתגר לעבוד עליו (צוחקת)".
התרעות פיקוד העורף