למעשה, חברי הלהקה רצו לסיים את ההתקשרות ביניהם עוד לפני חודש יולי, "אבל ממשרד האמרגנות נאמר לנו שאנחנו חייבים להם 80 אלף לירות", מגלה גדרון, "אז כדי לעמוד בחוב קיימנו חודשיים אינטנסיביים של הופעות".
חודש לפני הפירוק התראיין זילבר ל"להיטון" וסיפר על ההחלטה לעזוב את תמוז. "לא נוצר קשר בין האנשים, קשר אמיתי", נימק אז. "לא עזבתי את הלהקה כל עוד לא ראיתי סיכוי להצליח לבד. ברגע שהרגשתי שהלהקה עוצרת אותי, לא ראיתי ברירה אחרת. ההצלחה של הלהקה הייתה מדומה... לא היה שיתוף פעולה בינינו. לא הדלקנו זה את זה. היה עניין לפרנסה, דגש על הצד המסחרי אבל בצד האומנותי, לא רק שלא הסכמנו, אלא שגם לא הייתה הבנה בינינו. כל אחד שידר על גל אחר".
ביחד זה קשה
"כילד שהתחנך בקיבוץ, להיות חלק מלהקה נראה לי דבר טבעי", אומר זילבר. "עד היום נראה לי שלא השתחררתי מזה, ראה להקת ברוש ובהמשך להקת קרבות קשים. כיום אני עם נגנים שאני מעריך ואוהב, ואפילו שאני המחליט על כל דבר, אני רגיש ומתנגד לכל כפייה בעיבודים, בוחן תפקיד של כל נגן ושואל אם זה לרוחו או לא".
בין צרפת ללונדון
כיום נחשבת תמוז לאחת מלהקות הרוק החשובות והמשפיעות בתולדות המוזיקה הישראלית, אבל בזמן אמת סיפורה היה מורכב. במשך קרוב לשנה הופיעה הלהקה בפני אולמות חצי ריקים, התקשתה להיכנס לפלייליסטים ונקלעה לחובות כספיים.
האוזן הישראלית לא הייתה מורגלת לשיר כמו "מה שיותר עמוק יותר כחול", שאורכו קרוב לתשע דקות, וגם לא הרדיו. כמו להקות פורצות דרך אחרות מאותו עשור, בהן אחרית הימים, שמיים, 14 אוקטבות וששת, תמוז הייתה מקרה מובהק של להקה שהקדימה את זמנה: נדרשו שנים כדי שהציבור יעריך אותה. באותה תקופה היא אספה סביבה קהל קטן אך אדוק, כזה שחיפש רוק מתקדם ומורכב יותר מזה שהמיינסטרים הישראלי הציע.
לתוך כל הכאוס הזה נוחתים אריאל זילבר ושלום חנוך, לאחר שהות בת כמה שנים בחו"ל. חנוך, שעבר ללונדון ב-1970, נחשב לאחד השמות המפורסמים בסצינת המוזיקה המקומית: בוגר להקת הנח"ל וחבר להקת השלושרים, שחולל יחד עם אריק איינשטיין את מהפכת הרוק הישראלי בסוף שנות ה-60 ונחשב למכונת להיטים משומנת. בלונדון הוציא אלבום בכורה באנגלית "Shalom", שנחל כישלון מוחץ. לאחר שלא הצליח לעניין חברות תקליטים בחומרים נוספים, חזר חנוך המתוסכל ארצה עם חלום שבור וניסה להתניע מחדש את הקריירה.
אחד הדברים הראשונים שעשה חנוך היה לחבור ל"בני נח", להקה אמריקאית שהגיעה ארצה להופעות. חנוך, שהתחבר לסגנון הקאנטרי-רוק של הלהקה, הקליט עימה שלושה שירים, בהם "לא יודע איך לומר לך". גם השירים הללו נכשלו, וחנוך הפסיק את עבודתו עם הלהקה.
"בזכותם נפתחו בפניי דלתות בצרפת", מספר זילבר. "זה קרה בזכות השיר 'Purple Eyes', שהלחנתי וכתבתי להם והוא זכה להצלחה והפך לימים ל'ככה את רצית אותי' של תמוז. אסתר ואבי הביאו אותי ללונדון, נתנו לי חדר לחודש בהילטון, עם פסנתר ותנאים נפלאים לעבודת הלחנה, ושם יצרתי בין היתר את המנגינה של 'אגדה יפנית'".
אל תדברו על אריק
"אחרי שנגנז הרעיון של מתי כספי להקים להקה, נשארנו שלום ואני בלי ידיעה מה אנחנו הולכים לעשות הלאה", מספר זילבר. "שנינו המשכנו את עניין הלהקה בלי שתהיה לנו להקה, למדנו אחד את שירי השני, פעם בבית של שלום ברמת גן ופעם בבית שלי בתל אביב. יום אחד בא שלום עם 'סוף עונת התפוזים'. הייתה לו מנגינה על הבתים עם האקורדים, את הפזמון לא היה לו, אולי השאיר את זה בשבילי, מתוך רצון להלחין שיר ביחד. הפזמון הוא הלחנה שלי. כיום לא הייתי שר את השיר הזה. מבחינתי זה שיר הלל לחופש המיני של שנות ה-70 בישראל, שבא אחרי ילדי הפרחים באמריקה, אבל אז זה נשמע מרענן ואפילו חכם".
"כשאיתן הציע את יהודה הייתי סקפטי", אומר ישראל. "לא חשבתי שיוצאי להקה צבאית יכולים באמת לנגן רוק. לשמחתנו, הייתה לנו כימיה עם יהודה, כי הוא ניגן ברגש ובתשוקה. בהתחלה היינו צריכים להדריך אותם, כי הם לא היו מורגלים לסגנון שלנו ולא היה להם עבר של רוק'נרול".
"מאיר התלונן שאנחנו לא מקצועיים", אמר עדר, "אבל זה רק אתגר אותנו לנגן טוב יותר. הירידות שלו עלינו עזרו לנו להשתפר. היינו צעירים ושחצנים, האגו שלנו היה בשמיים, כיוצאי להקת הנח"ל חשבנו שאנחנו כמו אלוהים, ומאיר נתן לנו את הכאפה, הוא גרם לנו לנחות על הקרקע".
עדר מספר כי חשב לוותר על ההצעה להצטרף ללהקה. "חשבתי שהם להקה של זקנים", הוא מחייך. "אריאל היה מבוגר ממני בשמונה שנים ושלום בחמש. אמרתי לאיתן שאני רוצה שנקים יחד להקה אבל הוא התעקש, ושכנע אותי להצטרף לתמוז. עד היום אני מודה לו על כך".
החמישה החלו לערוך חזרות בכל מקום אפשרי: במשרדי הגר, בבית אחותו של מאיר ישראל, בביתו של חנוך וגם בבית ברבור בתל אביב. "לא היינו מספיק טובים באותה תקופה", אומר זילבר. "היינו תוהים ובוהים בקשר לעיבודים להופעה, ובהופעות החימום שעשינו עם אריק איינשטיין לא היינו מפוקסים, לא היה לנו סדר שירים מוגדר ולא עיבודים קבועים. אהבתי את זה מאוד, כי הייתי בעולם הג'אז והאלתורים, אבל לפעמים זה היה די מביך".
"שלום, אתה שמוק"
במאי 1975, עם סיום המופע "סע לאט", שולבה תמוז בכמה מופעים גדולים ואחר כך הופיעה באופן קבוע במועדון צוותא בתל אביב. "הופענו בהתחלה לקהל מועט, כמה עשרות אנשים, אותו קהל שבא לכל הופעה", מציין ישראל. "לאט-לאט התחלנו לצבור תאוצה".
באותה שנה נכנסה הלהקה לאולפני טריטון בתל אביב והקליטה את שירה הראשון, "סוף עונת התפוזים", בגרסה קצרה ומינימליסטית. "זה לא הצליח", אומר עדר, "השיר היה בסגנון קאנטרי, פחות רוקי ומסודר מהגרסה המוכרת, והרדיו לא השמיע אותו".
"באתי מארצות הברית אחרי עבודה עם אומנים ברמה גבוהה, והעבודה עם שלום, אריאל ושאר חברי הלהקה הייתה המשך טבעי לזה", מספר להב. "הם היו ברמה כל כך טובה. עם השנים הבנתי שזה לא מובן מאליו לעבוד עם אומנים ברמה כזו. העבודה הייתה אינטנסיבית, יצירתית ושאפתנית. עם זה שהיו לנו פה ושם קונפליקטים, כל הכוכבים ישבו נכון מבחינת הכתיבה, הנגנים, הלחנים וכל המעטפת. גם אם לא הייתי, הם היו מוציאים את השירים ומצליחים לא פחות ממה שהצליחו איתי".
"מיכאל תפוח קרא לנו ואמר שיש דבר כזה שנקרא 'מפיק מוזיקלי'", אומר עדר. "לא ידענו מה זה, אז שאלנו את מיכאל, והוא אמר שזה אחד שאומר לנו מה לעשות. אמרנו: שיזדיין. אבל מזל מאלוהים שאדם כזה הגיע אלינו. הוא לקח את השירים שלנו והפך אותם מרזים ופרומים לעוצמתיים. זה פוצץ לנו את המוח. הוא הביא את חו"ל לתוך האלבום הזה ולסאונד שלנו ושדרג אותנו".
"כשהוא הגיע אלינו, זה נגד את תפיסת עולמי", אומר זילבר. "לא רציתי להיות העתק בהקלטות. שרתי מה שהחלטנו, אבל לא הייתי שלם עם זה ובסוף גם התרחקתי עד כדי כך שאת 'סוף עונת התפוזים' הקליט שלום לבד. למרות שלא הייתי מעורב ולא אהבתי את הדרך, הבנתי את הגדולה של לואי להב. התקליט שהפיק נשמע לי טוב גם היום, 50 שנה אחרי".
אין שנייה מיותרת
העבודה על אלבום הבכורה התנהלה כשורה: חנוך שר וניגן בגיטרה אקוסטית; זילבר שר וניגן בפסנתר חשמלי, האמונד וסינתיסייזר; עדר ניגן בגיטרה חשמלית ושר קולות; גדרון ניגן בבס ושר קולות; ישראל ניגן בכלי הקשה ותופים ושר קולות, והגיעו גם מוזיקאים אורחים.
הסינגל הראשון שהוציאה הלהקה בדצמבר 1975 בהפקתו של להב היה "פנס הרחוב" ("מישהו הפסיק את הזרם"), שכתב והלחין חנוך שנתיים קודם לכן. ב-23 בפברואר 1976 ראה אור בהפקת חברת התקליטים CBS ישראל אלבום הבכורה של תמוז, "סוף עונת התפוזים", שכלל שמונה שירים: שיר הנושא, "פנס הרחוב", "לא יודע איך לומר לך", "הולך בטל", "אהבה שקטה", "ככה את רצית אותי", "לא יכול לישון עכשיו" ו"מה שיותר עמוק יותר כחול", שנכתב, הולחן ובוצע במקור על ידי חנוך באלבומו המשותף עם איינשטיין "שבלול" (1970) וזכה פה לגרסה ארוכה ושונה לגמרי.
"עבדנו על השיר הזה חודש שלם", אומר עדר. "שלמה ארצי, שהקליט בחדר הסמוך ושמע אותנו אמר לנו: 'אני עשיתי אלבום בחודש הזה ואתם עדיין עובדים על שיר אחד?'. זה באמת מה שהיה. המעברים בין השירים לקחו המון זמן, דיוק והשקעה".
בזמן אמת האלבום לא הצליח במכירות, אף שחלק מהשירים הפכו ללהיטים ברדיו. "הושמענו המון, אבל בהתחלה הקהל לא ממש הגיע להופעות", אומר עדר. "הקהל לא קלט שהשירים הם שלנו". "ברדיו זיהו את הפוטנציאל של הלהקה לפני שהקהל זיהה אותה", מוסיף ישראל.
לצד שירי האלבום שילבה הלהקה בהופעות גם את שיריהם המוכרים של זילבר וחנוך, בעיבודים חדשים של להב. "לאריאל בשלב מסוים נמאס לשיר את 'אגדה יפנית'", מציין גדרון. "היו מקרים שהכריחו אותו לבצע את השיר הזה וזה עצבן אותו. זו כבר הייתה ההתחלה של הסוף".
באוקטובר 1976, אחרי שכבר לא הייתה קיימת, זכתה תמוז בפרס כינור דוד ללהקת השנה. "זה שיא האבסורד לקבל פרס על 'להקת השנה' כשאין להקה", מספר ישראל. "חבל, חבל שהתפרקנו".
עם פירוק הלהקה פנו חבריה לנתיבים שונים: זילבר הוציא אלבום בכורה מצליח, זכה בתואר "זמר השנה" (1976), ו"רוצי שמוליק" שלו זכה בתואר "שיר השנה". הוא הקים את להקת ברוש והפך לאחד היוצרים המשפיעים בפופ-רוק המקומי. חנוך הוציא בהפקת לואי להב את אלבומו הראשון בעברית "אדם בתוך עצמו" וביסס את מעמדו לאורך שנות ה-80 כ"מלך הרוק" הישראלי.
עדר וגדרון סיימו את הלימודים בברקלי, חזרו לארץ בתחילת שנות ה-80 וביססו את מעמדם כנגנים וכמפיקים מוזיקליים, כשעדר הקים ב-1985 את בית הספר למוזיקה רימון והוציא שני אלבומי סולו. מאיר ישראל הפך למתופף הקלטות והופעות מבוקש, הוציא שלושה אלבומים כיוצר-זמר ובעשרות השנים האחרונות מלווה קבוע את שלמה ארצי.
תמוז הייתה מפגש נדיר בין אנשים, זמן, שירים ומפיק אחד שידע ללכוד את הרגע. אולי דווקא משום כך האלבום שלה ממשיך להישמע חי, שלם וחסר גיל גם 50 שנה אחרי: יצירה שאין בה שנייה מיותרת.
"לפעמים נוצר ניצוץ מופלא שלא מחזיק הרבה זמן, וזה המקרה של תמוז", מסכם כהן. "למה הם לא נשארו ביחד ולא עשו עוד אלבום? זה היה רגע שבו הכל התרכז, התפוצץ - וזהו. טוב שזכינו".
התרעות פיקוד העורף