מרגי שם סוף לשתיקה סביב התקופה המורכבת | דודי פטימר

הרגעים המשמעותיים ביותר מגיעים כשהוא מביט לאחור על דמות ה"ילד" שפרץ מתוכנית טלוויזיה והפך במהירות למותג. זה אינו חשבון נפש דרמטי אלא פירוק שקט של מיתוס אישי. במובן הזה, "ציפור כחולה" הוא אלבום שמנסה להחזיר את הסיפור לפרופורציות אנושיות: פחות אימפריה, יותר אדם. ועדיין, מרגי בוחר לעשות זאת בתוך גבולות פופ בטוחים למדי - מלודיות מדויקות, דימויים נגישים, מבנים מוכרים. זו אינה מהפכה סגנונית, אלא תנועה פנימית.

הבחירה להוציא אלבום שלם בעברית דווקא בשלב שבו הקריירה הבינלאומית קורצת אינה מובנת מאליה. ייתכן שזו האמירה החדה ביותר כאן: לפני הזינוק הבא, יש צורך בעיגון. "ציפור כחולה" אינו האלבום שישנה את חוקי המשחק של הפופ הישראלי, אך הוא מסמן רגע של מודעות - ושל ניסיון כן לשרטט זהות שאינה נשענת רק על אור הזרקורים.

אבי אבורומי

"החיוך האלגנטי" מציג דובר שנע בין נוסטלגיה אירונית לכאב פיזי כמעט. האלגנטיות שבכותרת היא כמובן מסכה: החיוך אינו אצילי אלא מנגנון הדחקה. אבורומי מזהה היטב את הדינמיקה הפוסט-רומנטית - שאלות שממשיכות להדהד גם אחרי שהקשר תם, צורך כפייתי לאשרר שהצד השני עדיין סובל במידה דומה. זו אינה אהבה גדולה מהחיים אלא מערכת יחסים שהפכה לזירת שיפוט עצמי. יש כאן מודעות מעניינת לכך שהכאב כבר אינו רק על האובדן, אלא על הדימוי העצמי שנשבר.

"לא פה" מחריף את תחושת הריק. אם בשיר הראשון עוד מתקיים דיאלוג מדומיין, כאן השקט צורח. אבורומי מצליח להטעין אותו בייאוש נטול פוזה. זה שיר על התמכרות לרגש: גם כשהוא יודע שהאהבה לא שווה אם זוגתו לא מאושרת, הוא ממשיך להיאחז בכאב כראיה לקיום.

ב"הפסדת אותי" מתרחש המפנה הדרמטי: האישה מקבלת קול ברור, כמעט נחרץ, שמסרב לאסתטיקה של חרטה מאוחרת. הדיאלוג הישיר מפרק את הפנטזיה הגברית על תיקון הרואי. אבורומי לא מצטייר כאן כקדוש מעונה אלא כמי שמכיר בפגמיו ועדיין מתקשה לשאת את המחיר. זו נקודת החוזק של המיני-אלבום: הוא אינו מחפש זיכוי, אלא מתעכב על המבוכה.

אבורומי פועל בשדה צפוף של בלדות שברון-לב, שבו הווידוי הישיר הוא כמעט מטבע עובר לסוחר. ובכל זאת, במיני אלבום הזה יש ניסיון לנסח גרסה פחות מתייפייפת של הרגש - פחות הרואית, יותר יומיומית. אם יש כאן חולשה, היא טמונה לעיתים בשפה שחוזרת על עצמה ובדימויים מוכרים מדי. אבל דווקא הצמצום - שלושה שירים, ללא מילוט לז'אנרים אחרים - מחייב הקשבה רציפה ומבליט את הכנות. זה לא מהלך מהפכני בפופ המקומי, אלא תיעוד מדויק של שבר. לפעמים, גם זה הישג.

"מסיבה עצובה" יושב בדיוק במשבצת הז'אנרית המוכרת: אהבה שלא צלחה, תלות רגשית, דוברת שיודעת שהסיפור גמור אך מסרבת לשחרר. השיר אינו מתחכם, אלא מצהיר בגלוי על אובדן שליטה. גם הפזמון - קליט, מחזורי, כמעט היפנוטי - תפור למידותיה: הוא לא מבריק במיוחד, אבל נאמן לקוד. דדון לא מבקשת לנסח מטאפורה חדשה לשברון לב; היא מבקשת לשהות בו.

המוטיב של "מסיבה" כמרחב של עצב הוא כמעט אירוני. במקום אסקפיזם, קתרזיס או שחרור, מתקבלת חגיגה של קיפאון. זה דימוי פשוט, אך אפקטיבי - מעגל סגור של רגש, שבו גם הקצב אינו באמת מרקיד אלא מדגיש את המלנכוליה. דדון שרה מתוך המקום הזה ללא מניירות עודפות; הקול המסולסל שלה אינו מתפרע אלא מתמסר, כמו מי שמבינה שהכאב הוא לא רגע דרמטי אלא מצב צבירה.

אין כאן פריצת דרך אמנותית. הטקסט ישיר עד שקיפות, הלחן צפוי במידה, והמבנה נאמן לכללי המשחק. אבל דווקא בתוך המסגרת הזאת מתגלה כוחה של דדון: היא לא מתביישת בז'אנר, לא מנסה לעדן אותו לטובת קהל "אחר". "מסיבה עצובה" הוא שיר שעומד בהבטחה שלו - לא יותר, אבל גם לא פחות. בעולם שבו אמנים רבים פוזלים הצידה בחיפוש אחר לגיטימציה, דדון נשארת במקום שבו הלב נשבר בגלוי. ולפעמים, העקביות הזו היא אמירה בפני עצמה.

נועם קלינשטיין - אותו דבר

זה שיר פופ קליט ומדויק, אבל הכוח שלו אינו רק בפזמון המדבק אלא במנגנון הרגשי שהוא בונה. קליינשטיין מתארת תהליך של התפכחות: ממי שקמה חזקה אחרי מכה, למי שמגלה שהילדה שהייתה בה נעלמה. לא מדובר בעוד בלדת שברון-לב, אלא בשיר על שחיקה רגשית. החזרה על התחושה שהכול "אותו דבר" אינה רק תלונה על גברים דומים, אלא אמירה עמוקה יותר על דפוס שחוזר על עצמו עד טשטוש זהות.

יש כאן רגע מעניין במיוחד כשהדוברת מודה שהיא כבר "דומה לו עכשיו". זו אינה האשמה חד-כיוונית אלא הכרה במנגנון הדדי של פגיעה והיטמעות. במקום להציב את עצמה כקורבן טהור, קליינשטיין מזהה כיצד הכאב מעצב אותה מחדש - אולי אפילו מעוות. בתוך מעטפת פופ מבריקה יחסית, מסתתרת אמירה לא פשוטה על אובדן תום ועל אימוץ תכונות שפעם כאבו לה אצל האחר.

"אותו דבר" מצליח להיות גם "רדיו פרנדלי" וגם מודע לעצמו. הוא לא מתיימר למהפכה סגנונית, אבל כן מציע דיוק רגשי: פופ שמבין שהשאלה האמיתית איננה למה זה קרה, אלא למה זה ממשיך לקרות. במרחב שבו קל להסתפק בקליטות, קליינשטיין מוכיחה שאפשר לייצר להיט שגם חושף צלקת.

הראל מויאל

מה שמעניין ב-"1990" הוא שמויאל לא מסתפק רק בלהחזיר את הצופה אחורה בזמן; הוא מצליח להכניס רגש אישי בלי להפוך את השיר למלנכולי מדי. הנוסטלגיה כאן היא לא רק נוסחתית, אלא מחברת בין העבר לבין תחושת ההגשמה העצמית: הפזמון הופך את השיר למעין סיפור התבגרות מואר, שבו הילדות והפנטזיות הישנות נפגשות עם שאיפות ובגרות. הבגרות והחיבור הרגשי לא מסיטים את המנגינה - להיפך, הם נותנים לה עומק שמוסיף לשמחת ההאזנה ומחבר בין העבר להווה בצורה שמשקפת את רוח התקופה ואת החוויה הקולקטיבית של דור שלם.

לינור דהן - מסילת ישרים

מה שמרשים כאן הוא האיזון בין הפשטות המוזיקלית לבין מורכבות הליריקה: הקול של דהן מעניק לשיר ממד אינטימי, כמעט פולחני, שמצליח למשוך את המאזין אל תוך חוויית ההשתקפות והמודעות העצמית. השיר הופך לחוויה של למידה אישית ורוחנית, כשהפזמון המרכזי - העלייה למסילת הישרים - מעניק תחושת התעלות שאינה נשמעת כמשהו טקסי, אלא כקריאה כנה ואותנטית, שמבוססת על הרגשה פנימית ולא על הצהרות בומבסטיות.