לא מפני שאין לי כבוד למוזיקה. להפך. גדלנו עליה, התאהבנו דרכה, בכינו איתה, והעברנו בה לילות לבנים. האמנים הללו תרמו לנו רגעים יקרים, וזה לא מעט. אבל מפה ועד להטיס מטוסים על שמם, יש מרחק מוסרי, ערכי, אנושי.
תארו לכם מטוס שנושא את שמו של לוחם שנפל. בכל המראה יש זיכרון. בכל נחיתה, תודה. בכל טיסה תזכורת למחיר הכבד ששולם. כמה סימבולי זה מטוס שממריא השמימה לזכר לוחמים, שנמצאים שם למעלה. זו לא רק מחווה, זו אמירה. זו בחירה ערכית שמעמידה את ההקרבה במרכז, ולא את התהילה.
וזה לא נעצר במטוסים, למה רחובות נקראים על שם אמנים וזמרים, כשיש כל כך הרבה שמות של לוחמים שנשארים על לוחות זיכרון בלבד? למה מי ששר זוכה לשלט כחול, ומי שנפל נשאר בתודעה המשפחתית בלבד? זה מקומם. זה מעוות סדרי עדיפויות.
זה המינימום שמגיע למשפחות שנשארו עם חלל שאי אפשר למלא. הנצחה היא לא רק שלט או כיתוב על גוף של מטוס; היא בחירה יומיומית לזכור, לספר, ולהעביר הלאה. זו אחריות לאומית. ואם כבר בוחרים להמריא על כנפי סמלים, ראוי שהסמל יהיה מי שנתן את כל כולו, ולא מי שזכה למחיאות כפיים.
המוזיקה תישאר. השירים ימשיכו להתנגן. אבל חוב מוסרי יש לנו למי שלא זכו להזדקן, שלא זכו לקריירה, שלא זכו לגדל את ילדיהם, שלא זכו למחיאות כפיים, הם לא ביקשו תהילה, הם נתנו חיים. ועל זה מגיעה ההנצחה הגבוהה ביותר. הגיע הזמן להנציח את מי שנפלו ולא את מי ששרו.
התרעות פיקוד העורף