"אני כל כך מתרגשת שהשיר הזה יצא. כתבתי אותו כשעברתי לתל אביב בשנה שעברה", גילתה. המעבר מהמושב לעיר הגדולה היה אמור להיות פרק חדש - אבל המציאות הייתה מורכבת יותר. "עברתי פרידה וחשבתי שאצליח לחמוק מהזכרונות, אבל הוא מתאר את זה שלא משנה לאן את הולכת, גם אם תעברי לעיר אחרת, אנחנו תקועים עם זה בכל מקום. המסע הוא אותו המסע ואתה נשאר אותו בן אדם גם אם התפאורה משתנה".
כשנשאלה על הקצב יוצא הדופן שבו היא יוצרת, גוב השיבה בפשטות: "כל עוד מה שיש לי לתת לעולם, אני כאן לעשות, לשיר ולכתוב - לתת ולתת ולתת". המוטיבציה הזו, כך מתברר, שורשיה עמוקים ומגיעים עד לגיל שש, כשנסיעה באוטו עם אמה שינתה את הכיוון שלה לתמיד.
גוב מסבירה שמה שמשך אותה למוזיקה לא היה הפן הטכני, אלא דווקא הרגשי: "לא הצלחתי לקרוא תווים כמו שצריך או להתמיד במוזיקה קלאסית, אבל שירים ומילים - זה כל כך הגניב אותי". בסופו של דבר, היא מגדירה את מערכת היחסים שבין אמן לשיר כחוויה כמעט אינטימית: "יש משהו בלנגן שיר ולשיר אותו, והוא נהיה קצת שלך. זה כמו להתייחד עם משהו".
התרעות פיקוד העורף