תכף נדבר עוד קצת על אהבה, אבל קודם כל דיר-לה-דה-דה: קשה לאמוד את מספרם של היושבים סביב השולחנות ב"הוואנה קלאב" בתל אביב, אבל לא נראה לי שאטעה בהרבה אם אעריך את הקהל ב-300 מסובים, כולל אלה שקמו לרקוד.
מלבדה, שישבה לצידי ונעה לצלילי הבוזוקי, היו עימנו גם א' ו-ט'. ט' הוא מסוג האנשים השקטים האלה, שעוסקים בשלהם כמעט על גבול הניתוק, אבל מדי פעם הוא משחיל משפט מדויק כל כך עד שאתה מבין שהוא באירוע יותר מכולנו.
להופעה של טריפונס הזמנו כרטיסים כמה חודשים מראש, בלי לשים לב אפילו שמדובר בסמיכות ליומו של ולנטיין הקדוש להם, פטרונם של האוהבים. הוא הדין גם לבילוי של למחרת היום, במסעדה יפואית טרנדית שאליה הזמנו מקום ממש ברגע האחרון, אחרי שזוג חברים שהזדמן לעיר הגדולה הציע שניפגש. היה ערב מקסים ולו רק מפני שקצת כמונו, גם אצלם מדובר על אהבה מאוחרת, כזאת שלפעמים מאיימת על זוגות בפרק א'. רוצה לומר, לצידם אנחנו יכולים להיות רומנטיים בלי להתבייש או להתנצל.
זה לא רק האיום המובנה בגילויי חיבה פומביים שיוצר מתח בין אוהבים חדשים לוותיקים, אלא לפעמים גם היחס לחיים. כך למשל כשאני מחליט להזמין את בקבוק היין השלישי לאותו הערב (שכלל גם מספר לא זכור של צ'ייסרים באדיבות הצוות): די לי במבט אחד בעיניהם כדי להבין שגם עבורם מדובר בזרימה טבעית עבור מי שהחליטו לטרוף את החיים עד תומם.
למחרת היום מצאנו את עצמנו בשוק לוינסקי. כבר ציינתי פה פעם שבעיניי השוק הזה הוא המקום הנפלא ביותר בתל אביב, ועתה אסייג: לא ביום שישי, בטח שלא בשישי בצהריים.
נחילים של מבלים בכל הגילים גודשים את המתחם הזה שמשנה את פניו (והקשיש הנרגן שבתוכי מציין: "לא בטוח שלטובה"). פעם זה היה מקום ללגום בו בירה בישיבה על שרפרף ולקנות הביתה לקרדה וגבינת קפלוטירי. כיום, בשישי בצהריים, צריך לבצע תנועות של שחיית חזה כדי לעבור מרחוב החלוצים לזבולון. למזלנו, הגענו לאירוע כדי לאכול מאכלים שאת שמותיהם המפורשים לא נזכיר כאן מחמת הכשרות, ורק נציין שכל הטוב הזה, המוגש על הקרח, לווה בכמות נכבדה של בלאדי מרי ובירה גינס.
עת התקרבנו לשלב החשבון, רטט הנייד שלי. האינגלע, אוטוטו בן 27, שאל אם בא לנו לקפוץ לאזור שוק הכרמל, שם בת הזוג שלו שוזרת פרחים לכבוד חג האהבה. אז קפצנו, הבטנו בזרים המרהיבים מעשה ידיה והתמקמנו בבר שממול. שלושה ורמוטים בסודה מאוחר יותר, היא תקבע בחיוך: "יחסית למי שלא חוגג ולנטיינ'ס, אפשר להגיד שהתפרעת".
המשפט הזה גרם לי להיזכר במשורר נמרוד שיין, שהתארח בפודקאסט שלנו (שעניינו אהבה ופרקטיקה בפרק ב'). נמרוד, מכר ותיק ומשורר מצוין, אמר משהו כמו: "למי אכפת שזה לא חג שלנו או שזה חג מסחרי? עד שיש לנו הזדמנות לחגוג יום שבו לא ניסו להרוג אותנו, כמו ברוב החגים שלנו, למה שנוותר?".
אז הנה, השנה יצא במקרה שלא ויתרנו, מה שמחזיר אותי לטריפונס: גבר בן 82 עמד על הבמה במשך כ-100 דקות, לא הפסיק לרגע אחד לנגן, לשיר ובעיקר לעשות טוב על הלב למאות האנשים שבאו לצפות בו.
מה זאת אהבה? שאל המשורר, ואני לא מתיימר לנסות לענות, אלא אולי רק להזכיר שפס הקול שלה הוא בטוח ביוונית, או ליתר דיוק בשיר ההוא, לכבוד שולי הספוגים באי קלימנוס, שהיה לשיר מחאה נגד משטר הגנרלים ביוון וללהיט גדול גם בישראל, דיר לה דה דה.
התרעות פיקוד העורף