ההפקה המוזיקלית מהוקצעת מאוד, אך אינה סטרילית. יש כאן שילוב אלמנטים קלאסיים ואופראיים קלים עם פופ מודרני, נגיעות קלאסיות, אתניות וים-תיכוניות ולעיתים גם קריצה לטינית שמלווה את אדם לאורך הקריירה. המעברים בין העולמות הללו נעשים באופן חלק, כמעט טבעי, מבלי להישמע כאוסף טרנדים. במובן הזה, "חלק מהנצח" הוא אלבום שמבין היטב את שפת הסטרימינג אך לא נכנע לה לגמרי.
מבחינה טקסטואלית, אדם נע בין כמה צירים: שירי אמונה שמבקשים עוגן (בראשם "אבא, אבא, אבא"), שירי אהבה שמתעקשים על תיקון ("הסוף הזה", "מישהו שמזכיר אותי"), שירי שבר שמודים באובדן ("תקופה חרא"), ואף רגעים שובבים וחצופים יותר. המתח בין קודש לחול - בין תפילה לשמפניה, בין משפחה לכוכבות - מייצר את הדימוי המוכר שלו: גבר שמחזיק בו-זמנית מטוס פרטי ותהילים בכיס. לעיתים זה נדמה קלישאתי, אך לעיתים זה עובד בדיוק בגלל הכנות הבלתי מתנצלת.
מוזיקלית, השיר פחות דרמטי מהבלדות הגדולות, הוא יותר קצבי ומשעשע, אך יש בו חמימות שנעדרת לעיתים מההפקה המוקפדת של יתר האלבום. הקולות משתלבים מבלי לנסות להתחרות זה בזה; אין כאן ניסיון לייצר רגע ווקאלי ראוותני, אלא תחושה של שירה משותפת שמבקשת לייצר זיכרון. במובן הזה, זהו אחד הרגעים הכי לא-ציניים בפרויקט.
ובכל זאת, יש גם נקודת חולשה. לעיתים נדמה שהאלבום בטוח מדי בעצמו. המבנה האחיד של בלדה רודפת בלדה עלול ליצור מונוטוניות מסוימת, והעדר שירים קצביים בולטים מותיר את המאזין ללא קתרזיס אנרגטי אמיתי. דווקא במקום שבו אדם יודע לספק התפוצצות בימתית, הוא בוחר באיפוק. זו בחירה אמנותית ראויה, אך לא תמיד מספקת.
התרעות פיקוד העורף