עבורי השיא הגיע דווקא ב"נפש נקלטת בגוף" המבריק (והקווירי, אם יורשה לי?), וגם ב"מישהו" (שהפיק "פילוני", אלא מה) עוד סממן לקריירה המאוחרת המבריקה של זילבר, ששימר את הרלוונטיות והטריות של הסאונד שלו גם לקראת סוף הקריירה - עדנה שמעט מוזיקאים בגילו זוכים לה אם בכלל. היה נדמה שאנחנו לא רק צופים בקונצרט, אלא במבחן: האם ניתן עוד להקשיב למוזיקה מבלי לנהל במקביל את ועדת החרמות הפרטית שבראשנו.
המתח הזה לא נפתר בערב אחד, אך הוא קיבל פסקול. בסופו של דבר, כשאנשים קמו ורקדו, נדמה היה שהמוזיקה גברה על הצורך למיין (לפחות לשעה קלה). במרחב הפסטורלי של אלמא, בין החמאם לאולם המהדהד, אריאל זילבר הזכיר עד כמה התרבות הישראלית היא זירה שמערבבת בתוכה שלווה ורוך יחד עם פנאטיות ואהבה, עצם (רכה) בגרון של הישראליות עצמה, אבל כזו עם הרמוניות, מלודיות וגרוב נצחי חסר פשרות, שהם סוד הקסם האריאל זילברי.
התרעות פיקוד העורף