כשאחד מאנשי הצוות מוחה בטענה שאין זמן לפריווילגיות טיפוליות ושהלו"ז דורש אלבום, סטינג לא מתרשם. הוא קובע ש-"Top of the Hill" הוא שם גרוע במיוחד לאלבום החדש ומבטיח: תביאו אותם אליי, והם ייצרו משהו טוב יותר.
במרץ 2025 יצא ה-EP שלהם ששבר את כל שיאי ההצלחה. מעבר למוזיקה טובה, היה בו רפרנס מטא לסרטון ה-Tiny Desk בסרט הקצר שליווה את השקתו, כאילו ההופעה האינטימית שפתחה להם את העולם הפכה לנקודת מוצא מודעת ליצירה. ובחודש נובמבר, אחרי שקטפו חמישה פרסים, נאמו נאומים, הביאו "בוסה" על הבמה ולא הפסיקו לחגוג, עלו הצמד על טיסה מסחרית עמוסת תיירים בארה"ב.
מסיבת ההשמעה לאלבום החדש התקיימה בווילה רחבת ידיים בשורדיץ', לונדון. החלל עבר סטיילינג מוקפד על גבול הפארודי. פלטת צבעים של חמרה ושיבולת שועל, מגשים עמוסים במיצי בריאות, וגונג שנועד ל"אמבט סאונד" שניצב לו בפינה. אנשי תקשורת, תעשייה ומשפיענים לבושים למשעי התקבצו שם, חמושים בציפיות הרגילות של אירועי השקה דביקים. בין היתר הגיעו כדי לשמוע מוזיקה חדשה, "חם חם" מהתנור, קיוו לפאנל שאלות ותשובות או להופעה חיה קצרה, ובעיקר ציפו לראות את האמנים מתחככים בקהל, מהנהנים לקצב של עצמם עם כוס משקה ביד.
ואז קאטריאל ופאקו יצאו אל החדר. לבושים בטייץ, פרשו מזרנים על הרצפה, לחצו על "פליי" ופשוט התחילו לתרגל יוגה. לאורך כל השמעת האלבום. בזמן שהביטים והטקסטים הרקידו את חלל האוויר, הקהל המכובד מצא את עצמו בוהה בתדהמה מוחלטת בשני מוזיקאים המבצעים מתיחות בשתיקה.
במבט ראשון, קל לפטור את זה כמהלך של טרולים שמקפידים לשלב הומור והתרסה בכל נשימה שלהם. אבל במבט שני, מדובר כנראה באסטרטגיית הקידום המבריקה והמדויקת ביותר. אסור להתבלבל ולחשוב שמדובר בגימיק של אמני שוליים: אלו אותם אנשים שרק לאחרונה כבשו את הבמות הגדולות בעולם, וסיימו את השנה האחרונה עם חמישה פרסי גראמי לטיני ופסלון גראמי אמריקאי נוסף. יש להם את הקבלות. ואם הם מעדיפים לעשות יוגה במקום לשחק את משחק המינגלינג המזויף של תעשיית היח"צ, יש להם גם את הפריווילגיה לעשות זאת.
בטקסטים, הצמד מתפנה לפרק את המושגים "הצלחה" לצד "שחיקה". ב-Goo Go Ga Ga הקליט, האירוח של ג'ק בלאק (מלך הגיקים של הרוק ושחקן קומי בחסד) הופך לסאטירה נוקבת על ילדותיות של תעשיית הבידור, שבה האמן המוערך נדרש להגות הברות של תינוק או הוקים מגוחכים מאוד כדי להאכיל את מפלצת הוויראליות. השיר עם סטינג, Hasta Jesus Tuvo Un Mal Dia, מתפקד כנושא הדגל של ייאוש קומי, ודווקא בחיבורים עם פאאק ופרד אגיין הם נוגעים בשורש העניין: המאבק המתיש מול תרבות האינסטנט ואובדן היכולת לדחות סיפוקים. אז אם תהיתם אם כדאי לתת צ'אנס, אין פה שאלה בכלל, הם מהפכניים בכל רמה ועל הדרך מייצרים מוזיקה לפנתיאון.
חייב להודות: עד לא מזמן, RAYE הייתה מבחינתי "ההיא שמחפשת את בעלה" ושתפסיק לעדכן אותי על זה. כמו כל להיט שמתנגן בלי רחמים בכל מקום, גם שלה הפך לסוג של פולש אודיו; כזה שבין הליכה לסופר לנסיעה ברכב כבר לא ברור אם אתה נהנה ממנו או סתם נכנע לו. אבל אז הגיע הרגע שבו הציניות שלי נשמטה, יחד עם האלבום החדש שלה, שמשמש תמונה מעניינת של פופ עכשווי: עם שפה מוזיקלית עשירה מלאה בכלים חיים וקול גדול.
בעקבות הלחץ הציבורי והמבוכה שנגרמה לחברת התקליטים, היא נאלצה לשחרר אותה מהחוזה. היציאה לעצמאות היא שהולידה את האמנית שאנחנו שומעים היום.
התרעות פיקוד העורף