המעריצות, שגדלו על הלהקה בניינטיז, כבר רכשו כרטיסים ופנטזו על הרגע לפגוש שוב את אלילי נעוריהן מפזזים ושרים את להיטיהם "עומד על צוק", "יום מעונן", "אני" ו"כולם רוקדים עכשיו".
פרישר גוטמן אובחן אז בבית החולים איכילוב כחולה בסרטן מסוג לימפומה של תאי T. "אמיר התעקש שנעבוד על האיחוד למרות המחלה, ועשיתי איתו חזרות גם באיכילוב", נזכר להב. "ימים ספורים לפני שהמופע היה אמור לצאת לפועל, הוא אמר לי שהוא לא מסוגל, פיזית ונפשית, להשתתף בו".
לאחר סדרת טיפולים כימותרפיים אינטנסיביים, פורסם בכלי התקשורת כי האבחנה של פרישר גוטמן הייתה שגויה, וכי הוא סובל ממחלת קיקוצ'י, מחלה דלקתית חמורה פחות, בעלת מאפיינים דומים. לאחר שהגיש תביעת נזיקין נגד בית החולים, נמסר מדוברות בית החולים איכילוב כי הוא אכן חלה בסרטן וטופל בהתאם. כך או כך, האיחוד ירד מהפרק.
מבין חברי הלהקה, רק יסקין הוזמן לטקס ההלוויה. למרות זאת, ולמרות הדיווחים בתקשורת על יחסים מורכבים בין חברי הלהקה לפרישר גוטמן בחודשים האחרונים לחייו, במהלך השיחה איתם הם מביעים רק חום ואהבה כלפיו. "אמיר כל כך חסר", אומרים כולם פה אחד. "אדם כל כך מוכשר, שהלך כל כך מוקדם. הגעגועים אליו רק הולכים ומתגברים".
כמו בחו"ל
"אני יכול להגיד בגאווה שמעבר לזה שהיינו מאוד מתוקים וחמודים, שינינו את ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית בכלל ושל הפופ המקומי בפרט", מצהיר הרפז. "עובדה, אין יום שלא משמיעים ברדיו שיר שלנו. יש לנו שישה שירים בולטים שמתנגנים באופן קבוע בפלייליסטים השונים, זה לא קרה לאף להקה אחרת".
"בינואר 1996, באותו יום שבו התפרקה להקת מופע הארנבות של ד"ר קספר, הוזמנתי לפגישה עם יעל לוי, שהייתה אז היחצנית הראשית של הד ארצי וגם היחצנית של הלהקה שלנו", אומר להב. "היא אמרה לי: 'אני רוצה להקים להקת בנים כמו בחו"ל. קח את הפרויקט הזה ותעשה מה שאתה מבין'. יעל ידעה שאני מאוד אוהב פופ ולהקות בנים, כבר אז כתבתי לשרון חזיז את הלהיט הפופי 'קח אותי לשם'. באותה פגישה אמרתי לה שיש לי ביד את כל שירי האלבום של הלהקה העתידית, מילים ולחן. הם נתנו לי יד חופשית לעשות מה שאני רוצה".
יהודה לוי אאוט
"הייתי ילד חסר ביטחון", אומר דסאו-צפריר, "כשהייתי רוצה לעשות משהו, בבית אמרו לי שאני לא מסוגל להצליח. כשעברתי לתל אביב, החלטתי לנסות לעשות כל מה שביומיום הייתי חושב פעמיים אם לעשות. אז כשקראתי על האודישנים, החלטתי ללכת, למרות שלא ידעתי לשיר או לרקוד. הייתי בן 23, לא היה אכפת לי. כששאלו באודישנים 'מי ראשון בתור?', מיד הרמתי את היד. פתאום אני רואה שאני עובר עוד שלב ועוד שלב. אני יודע שלא בחרו אותי כי הייתי מדהים באודישן, אלא אני אדם שיודע להפיק ולדבר. הביאו אותי להיות הדבק שמחבר בין החבורה הזו".
"הגעתי לארץ, ישבתי איתו בבית קפה ודיברנו על התסריט. פתאום הוא הראה לי מודעה בעיתון לאודישנים ללהקת בנים. ככה הגעתי לאודישן, כשאני יודע לדבר עברית אבל לא ישראלית".
"ידעתי מראש שאתקבל ללהקה, כי נועדתי לשיר ולרקוד", אומר יסקין. "הלכתי לאודישן בידיעה שהתפקיד של חבר בלהקה הזו תפור עליי. ממש התפללתי שזה יקרה. לקח כמה חודשים ומספר שלבים ומיפויים עד שבפברואר 1996 גובשה החמישייה שלנו".
במהלך תשעה חודשים היו חמשת חברי הלהקה במחנה אימונים מפרך ואינטנסיבי, שכלל עבודה על שירה עם מורה לפיתוח קול, אימונים בחדר כושר ולימוד ריקוד מהיסוד בסטודיו של סיגי ניסן. הכל התנהל מתחת לרדאר. "שמרנו על הכל בסודיות מוחלטת", אומר הרפז. "זה היה כל כך סודי, עד שאפילו אמא של אייל שחר לא ידעה שהוא בלהקה".
גם דודו לא עזר
"מהרגע הראשון שבו עבדנו על אלבום הבכורה, היה חשוב לי שחברי הלהקה יהיו בין כותבי השירים, שתהיה להם אמירה אומנותית משלהם", אומר להב. "אמרתי להם 'שבו ותכתבו שירים'. יום אחד אמיר אמר לי בשקט שהוא כתב והלחין שיר בשם 'אני'. כל כך אהבתי את השיר הזה, שהחלטתי שהוא יהיה סינגל הבכורה של הלהקה. כל אחד מחמשת חברי הלהקה היה אוצר בדרכו, תיבת הפתעות קולית, ויחד הם התגבשו לשילוב אחד מיוחד".
התקציב שלהב קיבל מהד ארצי לעבודה על אלבום הבכורה של הלהקה היה זעום. רק 6,000 דולר: "הייתי אז חתום עדיין כאומן בחברה ונותרו לי שעות אולפן, אז ניצלתי אותן כדי לעבוד עם הלהקה והקלטנו 20 סקיצות. הקלטנו שירים שאני כתבתי והלחנתי, שירים שכתבו חברי הלהקה וגם שירים שחמי רודנר כתב תחת השם הבדוי 'נינה שדה', הוא התבייש שיידעו שהוא כתב ללהקת בנים".
חברת התקליטים וההפקה מיהרו למתג את היי פייב כלהקת הבנים הראשונה בארץ, דאגו לראיונות איתם בעיתוני נוער וגם שיווקו מרצ'נדייז של חברי הלהקה, עם יומני בית ספר, קלסרים וחולצות. אבל הניסיון למתג את חברי היי פייב כאלילי נוער לא צלח בתחילה.
"יצאנו להופיע בבתי ספר ובבמות עירוניות בכל מקום בארץ כדי שיכירו אותנו, כדי לבנות את הקהל מהשטח, אבל הקהל לא ידע איך לאכול אותנו", נזכר דסאו-צפריר. "היו הופעות שהיו צועקים לנו 'בוז', זורקים עלינו דברים, מכנים אותנו 'הומואים'. פעם אחת עצרתי הופעה בגלל זה. אנשים היו בטוחים שאם אנחנו רוקדים ושרים אז אנחנו גייז. ידענו שאמיר גיי, למרות שהוא לא חשף את זה בפומבי, לא היה עם זה שום אישיו מבחינתנו".
"מבקרי מוזיקה בפרט וגורמים בתעשייה בכלל צחקו עלינו, לעגו לנו, הסתכלו עלינו בעין שלילית כי לא ידעו מה זה להקת בנים", אומר יסקין. "לא לקחנו את זה אישית והמשכנו להופיע בבתי ספר ולהתארח בעוד ועוד תוכניות טלוויזיה, עשינו עבודה מאוד קשה כדי לפרוץ".
צונאמי של נערות
ממחומש למרובע
האלבום השני יצא ביוני 1998, הגיע למעמד של אלבום זהב תוך שבועות ספורים והצליח יותר מקודמו. מלבד שיר הנושא, הצליחו מתוכו גם "ילדי התשעים", שכתב והלחין פרישר גוטמן, ו"מקדש האהבה", שיצרו יסקין ודסאו-צפריר. היי פייב זכו בתואר להקת השנה במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג', והשתתפו בפעם השנייה בפסטיגל עם "קטן זה הכי כיף בעולם", פרי עטם של פרישר גוטמן, יסקין ושחר, שזכה במקום הראשון ועד היום מושמע בטקסי סיום בית ספר ומסיבות גיוס.
בינואר 1999 הפתיע הרפז כשהודיע כי הוא עוזב את הלהקה. "כשהתקבלתי ללהקה, הד ארצי הגישו לי חוזה הקלטות של חמש שנים או חמישה אלבומים. אמרתי להם שזה ארוך לי מדי, אז הם אמרו לי: 'תודה, לך תחפש'", הוא אומר. "הלכתי. כעבור שלושה שבועות, שבמהלכם הם כנראה לא מצאו מישהו עם השטנץ שלי, הם חזרו אליי ואמרו שהם מוכנים לתת לי חוזה לשלושה אלבומים. הסכמתי. אחרי שסיימנו את האלבום השלישי, כשאני מכליל בספירה את המיני-אלבום שהוצאנו, עזבתי".
יסקין: "אחרי שמייקל עזב, בחברת התקליטים רצו לעשות אודישנים ולהכניס חבר חמישי ללהקה במקומו. סירבנו כי עבורנו להיות היי פייב זה לא להיות חמישה אנשים על במה, זו הדינמיקה שנוצרה בינינו. היינו גוף אחד במשך כמה שנים, הזענו עד שהצלחנו. אם מישהו היה מצטרף באותה נקודה, למשהו שעובד ומוצלח, הוא לא היה שווה לנו. נכון, היו לנו, כמו בכל משפחה, ריבים וויכוחים כי בכל זאת לא היינו להקת פלסטיק, אבל ידענו להתגבר על זה".
שחר: "כשמייקל עזב, הוא שינה לגמרי את הדינמיקה של הלהקה. היינו מחומש, וברגע שאתה מוריד צלע מהמבנה הזה שעובד טוב ומצליח, האיזון מופר והוא כבר לא מתנהג אותו דבר. ניסינו להישאר כרביעייה וזה החזיק מעמד במשך כשנה, אבל לא מעבר לזה".
בזכותנו הפופ פורח
למרות ההצלחה, היחסים בין חברי הלהקה התערערו. ב-26 בינואר 2000, במסיבת עיתונאים, הם הודיעו על פירוק. "האלבום שעשינו בלי מייקל חשף אותנו לקהל בוגר יותר ופתאום לא תפסו מאיתנו רק להקה שפונה לקהל של נערים ונערות", אומר יסקין.
"אבל העניינים כבר החלו להתפרק. גדלתי בבית שחינך ליושרה ולנאמנות, והאמנתי שאם אני בלהקה, אני שם במאה אחוז ולא עושה שום דבר אחר מחוץ ללהקה. אבל גיליתי שחלק מחברי הלהקה עובדים על אלבום סולו מאחורי הגב שלי ושל החברים האחרים, והיו קטעים מכוערים שנעשו לקראת הסוף. חלק מחברי הלהקה חשבו שהם כל כך מפורסמים, שהם יכולים לעזוב את הלהקה ולהצליח לבד. הם הקשיבו לכל מיני אנשים לא נכונים מבחוץ. ובסוף התפרקנו".
סמוך לפירוקה הוציאה הלהקה אלבום פרידה בשם "האחרון", בהפקתו המוזיקלית של להב, שעזב באותה תקופה את NMC. "האחרון" היה אלבום אוסף שכלל קרוב ל-40 להיטים וגרסאות כיסוי חדשות בביצוע הלהקה. מהאלבום הצליח במיוחד הקאבר של הלהקה לשיר "אחלום לנצח", של להקת מופע הארנבות של ד"ר קספר.
מיד עם פירוק הלהקה יצאו אלבומי הסולו של פרישר גוטמן ("מנטרה") ואייל שחר ("שחר"), שנכשלו. דסאו-צפריר, שלא שאף להמשיך בקריירה מוזיקלית, עבר להתגורר עם אשתו בארצות הברית, שם פנה לאפיקים אחרים, ויסקין שיחק בהצגות ילדים וכעבור שנים עזב לניו יורק.
מאז, הדבר הכי קרוב לאיחוד של הלהקה היה ב-2024, כשדסאו-צפריר ושחר התארחו במופע חדש של הרפז ושרו יחד את "יום מעונן". ב-2026 השתתף הרפז בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון", שבמהלכה ביצע בין היתר את "אני" של הלהקה, לזכרו של פרישר גוטמן, והודח בשלב רבע הגמר. באחת התוכניות שר עימו דסאו-צפריר.
אף שהביקוש לאיחוד של ארבעת חברי הלהקה תמיד קיים, הסיכויים שזה יקרה נמוכים. "כיום אין לי טינה כלפי אף אחד ואני מפרגן להם, אבל אני לא בקשר עם אף אחד מחברי הלהקה", אומר יסקין.
התרעות פיקוד העורף