למדנו יחד בבית הספר האזורי באיילת השחר. מכיתה ד' ובמעלה כל הדרך עד סוף התיכון. היה לה שם מיוחד מאד שלא שמענו לפני זה. צְרוּיָה. בתנ"ך בכלל לא ברור שזה שם נשי, יתכן שהיה זה שם של בן. אבל שני הוריה היו גם הם אנשים מיוחדים, ובחירת שם בלתי שגרתי הסתדרה לנו יפה איתם ואיתה.
לא רק השם היה מיוחד, בעצם כמעט בכל תחום היא הייתה מיוחדת. כשכולנו ישנו בבתי הילדים (לינה משותפת, אלא מה?), אבא של צרויה סגר לה חדרון מתחת למרפסת והיא ישנה "בחדר" של ההורים. כשאנחנו נשפנו וצרצרנו בחליליות (המוכשרים קיבלו מורה לאקורדיון), היא למדה כינור. בהמשך משכה קשת ב"תזמורת בני הקיבוצים" היוקרתית. כבר אז היא חשבה רחוק, חשבה החוצה, ויום אחד, בכיתה י"א, פנתה אלי בשקט וביקשה שאלווה אותה בגיטרה בבחינה חשובה. בהסתודדות צדדית גילתה שהגישה מועמדות ללהקה צבאית. "בתור מה? יהיה להם כינור בהרכב?", שאלתי. "לא. בתור זמרת", ענתה. אופס. הפתעה נוספת.
במשך שלוש שנים ישבנו כתף אל כתף ליד אותו שולחן בכיתה. מדי פעם הייתה מניחה על השטח שבין מושבינו, פיסות נייר עם שורות מחורזות. שיר אחד נותר עמי עד היום והוא עלה בראשי כששמעתי על פטירתה. הוא מדבר על היום האחרון. עוד אחזור אליו.
בעצם, הכתיבה ליהודית רביץ לא הייתה צריכה להפתיע. הרי ידענו שלצד הנגינה והשירה היא גם כותבת מילים. ידענו מזמן. מאז כיתה ז'.
בְּעוֹד גּוֹוֵעַ צֵל הַיּוֹם אֲשֶׁר כַּחַשׁ
עַל כַּף יָדְךָ הַמְּיֻתֶּמֶת מִצְטַדֶּקֶת
וְלַהַיּוֹם יִהְיוּ צִבְעֵי דִּמְעָה וְטַעַם מֶלַח שֶׁנִּקְרַשׁ
כְּמוֹ צַלֶּקֶת
וּכְשֶׁתָּבִין שֶׁהַקְּרִיאָה כְּבָר נִשְׁמְעָה
וְשֶׁאָסוּר לְהִשָּׁאֵר תַּכְלִית קִמְעָה
תִּכְרַע לְצַד הַדֶּרֶךְ וְתִלְחַשׁ
אֵלִי, אֲנִי חַלָּשׁ
יהי זכרה ברוך, ויהיו שיריה אחריה לזיכרון חי.
התרעות פיקוד העורף