לא היו סימני מאבק, לא מכתב פרידה, רק גוף שברירי במשקל 50 קילוגרם שהוטל בחלל המתכת הסגור, הרחק מאור הזרקורים. הגאון בן ה־57, ששינה את פני הפופ וחי בתוך מבוך של צלילים ומיניות מתפרצת, סיים את דרכו בבדידות מוחלטת, קורבן של מנת יתר של פנטניל, משכך כאבים אכזרי.
הנפילה אל קרקע המעלית הייתה הסיום הטרגי לדרמה שהוסתרה בקפידה. רק שבוע קודם לכן, כשמטוסו הפרטי ביצע נחיתת חירום באילינוי כדי להזריק לו נרקאן (תרופה שמבטלת במהירות את ההשפעה ממנת יתר של אופיואידים), סיפר הצוות לעולם שמדובר ב"שפעת קשה".
זה היה השקר האחרון בממלכה הסגולה. פרינס, שהתנזר מניתוחים בשל אמונתו כ"עד יהוה", נכנע לכאב כרוני של עשורים על עקבים גבוהים והפך למכור. מי ששלט בכל תו ובכל כלי נגינה, איבד שליטה על גופו.
בימיו האחרונים פרינס ניסה לתחזק את המיתוס במפגני חיוניות מתעתעים. תושבי העיר צ'נהאסן שבמינסוטה עוד הספיקו לראות את הדמות האניגמטית מדוושת על אופניים ברחובות העיר.
הוא עוד הספיק לפקוד את חנות התקליטים המקומית, רכש תקליטי ג'אז ונופף לשלום. יממה לפני מותו, במסיבת ריקודים מאולתרת באחוזתו, הציג לראווה את הפסנתר הסגול החדש שלו. הוא סירב לשיר, רק אמר: "חכו כמה ימים לפני שתבזבזו את התפילות שלכם".
אחרי מותו גופתו נשרפה ואפרו הונח בכד שעוצב בהדפסת תלת־ממד בדמותה של אחוזתו, סגירת מעגל אסתטית לאדם שחי, יצר ומת בתוך המבצר שבנה לעצמו. עד היום הכד מוצב לתצוגה במרכז אחוזתו.
עדותו המצמררת של סוחר הסמים המכונה "דוקטור די", שסיפק לפרינס את הכדורים, גורסת כי המוזיקאי הוציא כ־40 אלף דולר בחצי שנה על כדורים שנועדו לשכך לא רק את כאבי הגוף אלא גם "פחד במה משתק". מאזן האימה הכימי שניהל כלל משככי כאבים נרקוטיים דמויי הרואין כדי לשכך את כאבי הגוף וספידים שנועדו לעזור לו להתניע מחדש לקראת המופע.
ההתמכרות הייתה רק צד אחד של פרינס. בצד השני הייתה המוזיקה. ופרינס לא היה רק זמר פופ; הוא היה ארכיטקט של סאונד, שפירק והרכיב מחדש את הדנ"א של המוזיקה המודרנית.
באמצעות סינתזה פראית בין פאנק שחור, רוק לבן ופופ אלקטרוני, הוא מחק את קווי ההפרדה הגזעיים והסגנוניים של הרדיו האמריקאי, משיאי הגיטרה של "Purple Rain", דרך הגרוב המינימליסטי של "Kiss" ועד למורכבות המלודית של "When Doves Cry". פרינס, תזמורת של איש אחד, כתב, הלחין, הפיק וניגן על כל הכלים בעצמו, שחרר את האומן שבו מהתלות במפיקים חיצוניים.
ההשפעה שלו חרגה הרבה מעבר למצעדי הפזמונים; הוא טלטל את האופן שבו תרבות הפופ תופסת מיניות ומגדר. בעידן של תבניות קשיחות, פרינס לא הסתפק בשימוש באיפור ככלי תיאטרלי, אלא הפך אותו לחלק מההצהרה שלו. הוא הציג דמות חמקמקה, שהייתה גברית ונשית בעת ובעונה אחת, מאצ'ו שחור על עקבי סטילטו וגרביונים.
המלחמות המפורסמות שניהל מול תעשיית המוזיקה, כשעלה להופיע כאשר המילה "עבד" כתובה באיפור על פניו ושינה את שמו לסמל - היו ביטוי לסירוב המוחלט שלו להפוך למוצר על המדף. הוא היה יוצר שביקש שליטה מוחלטת בכל תו ובכל אספקט של הדימוי שלו. אותה כמיהה לשליטה אבסולוטית לצד צורך נואש בבידוד, לא נולדו באולפני ההקלטה המפוארים; הם החלו להיטמע בו עוד בילדותו הבלתי שגרתית במינסוטה הקרה.
"מלאך אמר לי כך"
הילד שנועד להיות נסיך העדיף בתחילה להיעלם תחת הכינוי "סקיפר", אולי כניסיון ראשון לברוח מהזהות שנכפתה עליו. הוא התמודד עם התקפי אפילפסיה קשים בילדותו. בזיכרונו של פרינס, רגע הריפוי היה מיסטי, כמעט משיחי. "אמא, אני לא אהיה חולה יותר, כי מלאך אמר לי כך", סיפר פעם שאמר לאמו, ברגע שבו "החליט" שלא ייתן למחלה לנהל את חייו.
אולי זה היה המלאך הזה שליווה אותו אל הפסנתר של אביו, עליו כתב בגיל 7 את שירו הראשון "Funk Machine" והופיע בתוכנית ילדים מקומית בטלוויזיה בתור מוצרט. "כבר בגיל 5, כשראיתי את הוריי בהופעה ואת תגובות הקהל, רציתי להיות מוזיקאי", סיפר בריאיון.
"לא הייתי ילד מקובל. בבית הספר הילדים הציקו לי והתעללו בי, ודי מהר הבנתי שאני רוצה להיות זמר ראוותני וקולני ככל שיכולתי, כדי שלא יוכלו להציק לי או להתעלם ממני. זה היה פיצוי".
כשהיה בן 7 הוריו נפרדו, והתגרשו סופית כשהיה בן 10. לימים, כשניסה לשחזר את רעידת האדמה של ילדותו, כתב בספרו האוטוביוגרפי "The Beautiful Ones": "לא היה לי מושג איזו השפעה תהיה לזה עליי. הייתי בן 7, וכל מה שרציתי זה שקט. מקום רגוע שבו אוכל לשמוע את עצמי חושב ויוצר".
"ואז, כשהוריי נפרדו, הוא היה הרבה פחות נוכח. הוא עבד בשתי עבודות: הוא עבד ביום בעבודות מזדמנות ובלילה ניגן מאחורי חשפניות. לא ראיתי אותו הרבה. הוא לא פרגן לי, הוא לא חשב שאני מאוד טוב במוזיקה. היה קשה לו להפגין רגשות, חום ואהבה. כשאבא עזב את הבית, הוא השאיר את הפסנתר שלו. כשהוא היה בבית, הוא לא הרשה לאף אחד לנגן עליו, אז כשהוא לא היה נוכח, התחלתי לנגן".
"הכל השתנה כשאבי החורג הגיע לגור איתנו כשהייתי בן 10. מיד לא אהבתי אותו, כי הוא עסק בהרבה דברים חומריים. הוא היה מביא לנו הרבה מתנות כל הזמן, במקום לשבת ולדבר איתנו ולארח לנו לחברה. נהייתי ממש מריר בגלל זה, ואמרתי את כל הדברים שלא אהבתי בו, במקום להגיד לו מה באמת הייתי צריך. מה שהיה טעות, וזה קצת פגע בקשר שלנו".
בגיל 12, בפרק זמן קצר שבו התגורר עם אביו הביולוגי, חזה בטבעה המיסטי של היצירה: "אבי סיפר לי פעם שיש לו חלומות שבהם הוא רואה קלידים מול העיניים... הוא יכול לקום בארבע וחצי בבוקר, לרדת לפסנתר ולנגן. בעיניי זה מדהים, כי אין בזה כמעט עבודה, זו פשוט מתנה. לאבא שלי ולי יש אותן ידיים ואותם חלומות".
"לפעמים אנחנו כותבים את אותן מילים, במקרה. חשבתי שלעולם לא אצליח לנגן כמו אבא, והוא לא פספס הזדמנות לומר לי זאת, אבל בבגרותי, כשהתפרסמתי, למדנו להסתדר".
השפה המשותפת שלהם לא מנעה מאביו לסלק אותו מהבית זמן קצר לאחר שקנה לו את הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. "לא למדתי לנגן בצורה נכונה", סיפר לימים. "כיוונתי את הגיטרה לאקורד A ישר, והסאונד היה מוזר. לא נכנסתי לסולואים בשלב הזה, ניגנתי אקורדים פשוטים. רק כשהתחלתי להקליט אלבומים למדתי את הסולואים".
שעות עם התקליטים
"פרינס היה מתיישב ליד הפסנתר של אביו ומנגן כמה נעימות פתיחה מסדרות וסרטים. אני ניגנתי לצידו על יוקוללי. נדמה לי שלראשונה בחייו - ואני יודע שגם לראשונה בחיי - מצאנו זה בזה מישהו שלוקח מוזיקה ואת כל האפשרויות שבה ברצינות מוחלטת. היינו כמעט בלתי נפרדים. בנעוריו המשפחה שלי אימצה אותו".
"היינו שישה אחים, והוא היה האח השביעי. הוא ראה באמא שלי כמו אמא שלו, הם היו מאוד קרובים. היא הייתה אחראית עליו ועל רווחתו בשנים הכי מעצבות שלו. הדרישה המרכזית שלה ממנו הייתה לעזור בבית, להגיע לבית הספר בזמן ולשמור על ציונים טובים. וזה מה שהוא עשה".
מלבד מוזיקה, פרינס שיחק כדורסל ונחשב לשחקן כישרוני. בכיתה י' הוא פרש מהקבוצה והקדיש כל רגע פנוי לנגינה בחדר המוזיקה בבית הספר. עם זאת, הוא נמנע מלהצטרף לתזמורת בית הספר או לקחת שיעורים. "הוא לא האמין בזה", אמר סימון. "היינו מבלים שעות בלהאזין לתקליטים".
"זו הייתה תקופה שלהקות התחרו זו בזו על לב הקהל", סיפר פרינס. "היינו מסתבכים עם חברי להקות אחרות אם היינו מעתיקים מהם משהו בעיבוד, וגם עושים להם צרות אם הם העתיקו מאיתנו. היית צריך להיות הכי יוצא דופן שאתה יכול, הכי שונה והכי אתה".
הלהקה, שלימים שינתה את שמה ל"Champagne", הצליחה למשוך תשומת לב מקומית עד כי הקליטה בשנת 1976 מספר סקיצות לשירים ראשונים שפרינס כתב והלחין. הדמואים הללו אומנם לא הבשילו לסינגלים רשמיים, אך הם היו המנוע שהניע את פרינס לרצות להפוך לאומן מקליט.
מיד עם סיום לימודיו, כשהוא חמוש בביטחון עצמי וחדור מטרה, יצא פרינס למרוץ אל עבר התהילה. הוא חסך דולר לדולר כנגן בהקלטות של הרכבים מקומיים, רק כדי להזמין כרטיס טיסה בכיוון אחד לניו יורק.
"מיד הבנתי שמדובר במשהו שונה", סיפר האסני. "פניתי לכריס ושאלתי: 'מי הלהקה כאן?' והוא אמר: 'ובכן, אוון, זו לא ממש להקה'. חשבתי לעצמי: 'אוי לא, אולי אלה נגני אולפן? כי אני לא ממש רוצה לעבוד עם נגני אולפן, הם לא יכולים לצאת לסיבובי הופעות'. ואז הוא אמר: 'לא, זו לא להקת אולפן. זה ילד אחד. הוא בדיוק חגג 18, והוא שר הכל ומנגן על כל הכלים'. נדהמתי. ידעתי שאני מוכרח לעבוד עם הילד הזה".
תוך שבוע פרינס כבר היה על המטוס חזרה הביתה כדי לחתום על חוזה ניהול אצל האסני, שהעניק לו את דירתו הראשונה באזור אפטאון. "אוון, שעבד אז בחברת פרסום וקידם כמה הופעות, חיפש אומן לנהל", סיפר פרינס. "מה שמשך אותי היה שהוא אמר שאף אחד לא צריך להפיק לי תקליט, אלא שאני צריך לעשות את זה בעצמי. הוא גרם לי לחשוב שזו הדרך הנכונה, והוא צדק".
חף מטעויות, טכני מדי
ההכנות למפץ הגדול התרחשו בלילות לבנים במשרדו של האסני, שהפך לאולם חזרות מאולתר. פרינס, אנדרה סימון ובובי "Z" היו מסיטים את הרהיטים, מקימים חומת מגברים ושוקעים בג'אמים שנמשכו עד עלות השחר, והחזירו הכל למקום רגע לפני שצוות המשרד הגיע להתחיל בעבודה המפרכת של המרדף אחר חוזה הקלטות.
המאמץ השתלם. האסני חתם עם חברת התקליטים האחים וורנר על חוזה לשלושה אלבומים - העסקה היקרה והנועזת ביותר לאומן אלמוני בתולדות הרוק המודרני באותה עת.
אולם פרינס לא הסתפק בחתימה על הנייר. בארוחת צהריים חגיגית עם בכירי החברה, הוא פנה אליהם בשפה היחידה שבה בטח, המוזיקה, והשמיע להם שיר בשם "I Hope We Work It Out", שכתב במיוחד לאירוע.
"כולם היו המומים מהעובדה שהילד הזה כתב שיר במיוחד עבור חברת תקליטים", סיפר האסני. פרינס עצמו אמר לאותם בכירים בפגישה: "גדלתי בעולם של שחור ולבן, לילה ויום, עשיר ועני. תמיד אמרתי שיום אחד אנגן את כל סוגי המוזיקה ולא ישפטו אותי לפי צבע העור שלי אלא לפי איכות העבודה שלי. התנאי שלי לחוזה הוא להפיק בעצמי את התקליטים". אנשי חברת התקליטים המהופנטים הסכימו.
באפריל 1978 ראה אור אלבומו הראשון "For You", שבו ניגן פרינס בעצמו בלא פחות מ־27 כלי נגינה שונים. "רציתי להפיק את עצמי כי האמנתי שרק אני יודע מה שהאוזן שלי אומרת לי", הסביר לימים את ההחלטה האמיצה להיות אחראי על כל האספקטים באלבום.
"רציתי לעשות מוזיקה בדיוק כפי שאני שומע אותה בראש שלי. היה לי אגו עצום, אבל זה לא דבר כל כך רע. אתה מחשיב את עצמך לגדול כי אתה רוצה להיות גדול. בגלל הפרפקציוניזם שלי הפקת האלבום עלתה 100 אלף דולר, במקום 60 אלף דולר שהוקצו לי, אבל חברת התקליטים סמכה עליי משום מה. ביליתי שעות על גבי שעות באולפן וכשסיימתי את העבודה עליו הייתי הרוס פיזית ונפשית".
"הבעיה באלבום הזה שהוא היה מושלם, חף מטעויות, טכני מדי, אבל זה לא באמת הייתי אני. זה היה כמו מכונה. ברוב הזמן לא באמת הרגשתי שבא לי להקליט. עשיתי לחברת התקליטים את המוות כי סירבתי להרבה ראיונות, לא רציתי לצאת להופיע. בזכות המנהל שלי, אוון, הסכמתי להקים להקה ולצאת לסיבוב הופעות, להתראיין יותר ולהיות יותר קומוניקטיבי".
על אף הציפיות, האלבום לא זכה להצלחה. באוקטובר 1979 הוציא פרינס את אלבומו השני, "Prince", גם אותו כתב, הלחין, עיבד והפיק בעצמו. האלבום הגיע למעמד פלטינה והוליד את "I Wanna Be Your Lover", שהיה הלהיט הראשון שלו.
הפריצה הגדולה של פרינס הגיעה ב־1980, עם צאת אלבומו השלישי, "Dirty Mind". אולם עטיפת האלבום הפרובוקטיבית, שבה הוא נראה לבוש תחתונים שחורים, מאופר כאישה ועם גוף חצי חשוף, והטקסטים הארוטיים, עוררה מהומה וגרמה לו להסתגר. "אנשים לא לקחו אותי ברצינות ולא הובנתי נכון", אמר. "הם לא האמינו לשום דבר, אפילו לא לשם שלי. אבל כל מה שיש בתקליט הוא חוויות אמיתיות ודברים שקרו סביבי".
"Dirty Mind", שמשלב בין פאנק, גל חדש, R&B ופופ הגיע למעמד של אלבום זהב, ופרינס הפך לתופעה תרבותית. "אחרי האלבום הראשון הכנסתי את עצמי לבור, כי הוצאתי הרבה כסף כדי לעשות אותו", סיפר.
"באלבום השני רציתי לתקן את כל זה, אז פשוט עשיתי אלבום 'להיטים'. אני בדרך כלל כותב להיטים לאנשים אחרים, ואלה השירים שאני זורק ולא ממש אוהב. 'Dirty Mind' התחיל כקלטות דמו: הם היו שירים שרציתי לשמוע. המנהל שלי שמע ואמר: 'זה החומר הכי טוב ששמעתי הרבה זמן. זה צריך להיות האלבום שלך'".
הצצה לחיים של מוזיקאי
"מה שמבאס הוא שאני לא יודע איך אוכל לעשות עוד אלבום כזה", אמר אז פרינס, "כי אני בדרך כלל משנה כיוון עם כל תקליט". שינוי התכנים התמידי אצלו בא לידי ביטוי באלבומו הבא, "Controversy", שכלל לראשונה ביקורת חברתית ותכנים דתיים.
פרינס השתמש בו בעיקר בכלי נגינה אלקטרוניים והפך לאומן השחור הראשון שהחדיר למוזיקה שלו צלילי סינת'פופ וגל חדש. את הסאונד הזה שכלל באלבומו הכפול הבא, "1999". מאלבום זה הצליח במיוחד השיר "Little Red Corvette".
ההרכב עבר לאורך השנים מספר שינויים והיה שותף להקלטת אלבומו המצליח והנמכר ביותר של פרינס, "Purple Rain", שיצא באותה שנה והיה לאלבום הראשון שלו שהגיע למקום הראשון במצעד האלבומים האמריקאי, ושהה בו 24 שבועות רצופים.
האלבום היה רווי להיטים, בהם שיר הנושא, "When Doves Cry" ו"Let’s Go Crazy". "האלבום עוסק בסוף העולם ובבחירה להיות לצד האנשים שאתה אוהב, ולתת לאמונה שלך להוביל אותך דרך 'הגשם הסגול' של השאיפות והחלומות הבלתי נגמרות", סיפר פרינס.
"זה מדבר על הרגע שבו יש תחושה שהכל כאילו מתפרק, אבל אתה עדיין בוחר באהבה, עדיין בוחר להאמין במשהו גדול ממך. רציתי לייצר משהו שיחזיק מעמד, משהו עמוק יותר מסתם אלבום מצליח, משהו שאנשים יוכלו להרגיש בחיים שלהם".
"זו לא הייתה רק מוזיקה בשבילי - זו הייתה חוויה, תחושה, מקום שבו רגש, רוחניות וצליל מתלכדים לדבר אחד. אני חושב שזה האלבום הכי אוונגרדי שעשיתי. זה ניסיון שלי להישמע שונה מכל מה שיש בתעשיית המוזיקה".
בסרט גילם פרינס נער בשם "The Kid" שמתגורר בבית רועש ואלים, עם אב חורג אלכוהוליסט שנוהג להכות את אמו, ומוצא מפלט במוזיקה. בסרט מתקיימת תחרות בין להקות שונות, כשהלהקה שמלווה את גיבור הסרט היא הרבולושן.
"הסרט הוא לא סיפור מדויק על החיים שלי, אבל הוא מגיע ממקום אמיתי מאוד", סיפר פרינס. "הרבה מהרגשות שם אמיתיים - המאבקים, הכעס, הצורך להוכיח את עצמך. אלה דברים שהרגשתי".
"הצילומים היו חוויה אינטנסיבית כי לא ניסיתי לשחק מישהו אחר, אלא להביא חלקים מעצמי אל המסך. רציתי שזה ייראה אמיתי. היו רגעים שלא היו רחוקים בכלל מהמציאות שלי. זה לא כמו סרט רגיל, אלא הצצה לחיים של מוזיקאי שמנסה למצוא את הקול שלו בתוך כל הרעש".
לאורך הקריירה שלו שיחק פרינס בעוד שלושה סרטים עלילתיים ("Under The Cherry Moon”, "Graffitti Bridge" ו"3 Chains O’ Gold") שביים בעצמו. את התסריט לאחד מהם כתב בעצמו, כיאה לאומן שאוהב לשלוט בתוצר המוגמר. הסרטים לא הצליחו בקופות ונשכחו מהתודעה.
הצלחתו נמשכה עם האלבום "Around The World In A Day" (1985), שנטה לכיוון פסיכדלי, הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים האמריקאי והניב את הלהיטים "Raspberry Beret" ו"Pop Life". ב־1986 הוציא את אלבומו "Parade", שהלהיט העיקרי מתוכו היה "Kiss", אחד משיריו המפורסמים ביותר, שבו בלט הפלצטו שלו.
הדיקטטור היצירתי
המחצית השנייה של שנות ה־80 סימנה את המעבר של פרינס משלב הכוכב לשלב הדיקטטור היצירתי, זה שעושה מה שבראש שלו ולא חושש לתת דרור לכל מאווייו המוזיקליים. לאחר פירוק הרבולושן, הוא החל בסדרת מהלכי פגע וברח אומנותיים, שרק גאון בשיאו יכול להרשות לעצמו.
מתוך הריסותיהם של פרויקטים שנגנזו ברגע האחרון נולד אלבומו הכפול "Sign O’ The Times" (1987), יצירה מינימליסטית וחשופה, שנחשבת עד היום לכתב האישום המרהיב ביותר שלו נגד המיינסטרים ולפסגת הקריירה שלו.
הוא גנז את "The Black Album", האפל והאלים, שהיה פרפראזה על "האלבום הלבן" של הביטלס רק כדי להחליפו באלבום "Lovesexy" (1988) הרוחני. ב־1989 יצר את פסקול הסרט המצליח "באטמן", שביסס את מעמדו.
בתחילת שנות ה־90 פרינס כבר לא הסתפק בכיבוש המצעדים; הוא החל לפרק את המנגנון שהפך אותו לכזה. אחרי שהוציא שני אלבומים "Graffiti Bridge" (1990) ו"Diamonds And Pearls" (1991), ששילבו היפ הופ ופאנק והולידו את הלהיטים "Cream" ו"Get Off", הוא חולל ב־1993 את המהלך הדרמטי ביותר בתולדות תעשיית המוזיקה כשהחליף את שמו לסמל בלתי ניתן להגייה (), והודיע כי לא יענה יותר לשם "פרינס".
היות שאין לסמל שם מקובל, הוצמד לו הכינוי "האומן שהיה ידוע בעבר פרינס", כך גם כונה בעיתונות. תחת הסמל הזה הוציא את אלבומיו הבאים.
שינוי השם היה אקט מחאתי חריף נגד חברת האחים וורנר ושליטתה ביצירתו. "כשאתה מונע מבן אדם לחלום, הוא הופך להיות עבד", הסביר פרינס את ההחלטה להפסיק להיקרא בשמו.
"זה מה שהייתי. אם אין לך בעלות על המאסטרים שלך, למאסטרים ולחברת התקליטים יש בעלות עליך. השלב הראשון בדרך לשחרור היה לשנות את שמי. וורנר לקחו את השם, מסחרו אותו והשתמשו בו לשיווק המוזיקה שלי. הפכתי לפיון שמייצר להם כסף".
המאבק הוביל להופעות עם המילה "Slave" על פניו ולשחרור מואץ של אלבומים כדי להשתחרר מהחוזה. מאבקו המתוקשר של פרינס עם האחים וורנר היה צעד חסר תקדים בשעתו לאומן במעמדו, בתקופה שבה חברות התקליטים היו בעלות כוח שליטה עצום בתעשיית המוזיקה.
בשנת 2000, לאחר שהצליח להשתחרר מהחוזה שלו עם האחים וורנר, שינה את שמו האומנותי חזרה ל"פרינס". כעבור שנה הוא ביצע תפנית רעיונית חדה עם האלבום "Rainbow Children", יצירה ששילבה תכנים פוליטיים ודתיים ועוררה סערה, בעיקר בשל האופן שבו התייחס לשואה ולעבדות.
בשיר "Muse 2 The Pharaoh" הוא ערך השוואה מעוררת מחלוקת בין זוועות השואה לבין סבלם של העבדים באמריקה, ובשיר "Family Name" עסק באובדן הזהות השחורה כשטען כי לקבוצות נרדפות אחרות "לפחות נשארו שמות המשפחה".
השינוי הרדיקלי ביותר בתקופה זו היה הצטרפותו לכת "עדי יהוה", מהלך שהסביר כחיפוש אחר סדר בתוך הכאוס של עולם התהילה. "רציתי להבין את התנ"ך בצורה ישירה, פשוטה ונקייה יותר, בלי פרשנויות שמרחיקות אותך מהאמת", אמר. "חיפשתי דרך חיים שמחייבת אותי להיות אדם טוב מדי יום".
אף שמעולם לא הופיע בישראל, ניהל פרינס קשרים קרובים עם הקהילה היהודית. פרינס ראה בדת מסגרת הכרחית לשמירה על שפיותו האומנותית והאישית. הוא סיכם את המעבר לאמונה דוגמטית בשאלה רטורית שהפכה למנטרה החדשה שלו "אם אין לך גבולות, מה אז?".
אותם גבולות דתיים היו אלו שהעניקו לו משמעות בעשור האחרון לחייו, אך הם גם אלו שגזרו עליו את הכאב הפיזי שסירב לרפא באמצעים רפואיים המנוגדים לאמונתו.
בשנותיו המאוחרות, המחשבה שהקדיש פרינס לחיבור הדיאלקטי בין דת לתרבות קיבלה ביטוי מזוקק בשיר "Revelation", שם כתב: "חצי מזרח, חצי מערב, האמת היא היכן שהוא; אולי בין לבין". החיפוש הזה אחר ה"בין לבין" לא נעצר בתיאולוגיה, הוא עמד בחזית המלחמה העיקשת שלו נגד תעשיית המוזיקה ומודל הסטרימינג, שאותם תפס כמחסומים המונעים מהאומן בעלות על יצירתו ועל גורלו הרוחני.
הוא חילק את אלבומיו כתוספת לעיתוני בוקר בבריטניה וכמתנה לכרטיסי הופעות, מהלך שהפך אותו ב־2004 לאומן הרווחי ביותר בעולם. בעוד התעשייה ניסתה לאלף אותו לתוך פורמטים דיגיטליים, הוא המשיך לנפק להיטי מצעדים כמו "3121" ושיחק עם הפצה עצמאית בדרכים שערערו את הממסד הישן. "אני לא מוצא סיבה לשים את המוזיקה שלי בחינם ביו־טיוב", אמר פעם. "האינטרנט הוא האויב של מוזיקאים".
סוד הקסם הסגול
לצד המהפכה המוזיקלית, היה פרינס אקטיביסט שפעל בסתר. רק לאחר מותו נחשף היקף התרומות העצום שלו לפרויקטים חברתיים וקהילתיים ברחבי העולם.
עבור פרינס, הכסף היה כלי לתיקון עולם: הוא מימן האקתונים טכנולוגיים לצעירים, תמך ביוזמות אקולוגיות, ואף תרם לאורך שנים לארגון PARSA באפגניסטן, שסייע בשיקום פצועים ובהחייאת תנועת הצופים המקומית. כצמחוני אדוק ופעיל לזכויות בעלי חיים, הוא הפך את אחוזתו פייזלי פארק למובלעת סטרילית מאכזריות, מעין צוואה מוסרית שנשמרת באחוזה עד היום.
מסלול חייו של פרינס נע תמיד בין גאונות למכאוב. הילד שהתמודד עם אפילפסיה ובית מפורק, הפך לאומן ששינה את פני המוזיקה וקטף שורה של פרסי גראמי, אוסקר וגלובוס הזהב.
הוא הותיר אחריו אלבומי מופת ואלפי הקלטות גנוזות שנותרו חתומות בכספת שלו. גם כשהתמכרותו למשככי כאבים הכניעה את גופו, רוחו נותרה חופשית. פרינס הלך לעולמו כשהוא אינו משועבד לאיש, מותיר עולם שלם שמנסה לפענח את סוד הקסם הסגול.
התרעות פיקוד העורף