"אני הייתי שם", אמרה, "אבל כל פעם הייתי מסתכלת על עצמי מהצד ואומרת: מה את עושה פה? והאמת היא שהתחושה הזאת הייתה לי בכל מקום בחיים. חוץ מהכתיבה". המשפט הזה טלטל אותי. מילולית. כי זיהיתי בו מיד את עצמי.
לא זכיתי אומנם לחלוק במה עם הבוס. אבל החוויה של להשקיף על הכל מהצד, כולל על אירועים שאני נוטל בהם חלק פעיל ולפרקים אף מרכזי, מוכרת לי היטב. אני נושא עימי את צער התחושה הזו מאז שעמדתי על דעתי. כהמשך ישיר לזיכרונות הילדות המכוננים שלי, כפרח קיר.
לא הייתי ילד דחוי, אבל תמיד הרגשתי אחר. ומרוחק ממוקדי הכוח החברתיים. והתוצר הבלתי נמנע של התחושה הזו היה אימוץ של עמדת המשקיף מהצד. זה השעון על הקיר בערב כיתה. וממשקיף (ממושקף) הפכתי באופן הכי טבעי לכותב. אם אני לא חלק מרכזי מהסיפור, לפחות אכתוב אותו. ורק ככה, בתוך הכתיבה, אוכל להרגיש סוג של שליטה ומעורבות.
וכך זה המשיך, לאורך כל השנים. עדיין לא עסקתי בכתיבה באופן מקצועי, הרקע הבורגני שלי הסליל אותי ללימודי משפטים פרקטיים. אבל הלכתי כמעט לכל מקום עם פנקס קטן ועט, ושרבטתי הגיגים וחוויות ללא תכלית מעשית.
כך היה גם כשהגעתי לטקס החגיגי של הסמכה לעריכת דין שהתקיים בבנייני האומלל בירושלים. יחד עם הוריי הגאים ומאות פרחי משפט, כולם עטופים בגלימה שחורה, התיישבתי באולם המרשים. אבל במקום להתרגש מגודל המעמד, שהגיע אחרי חמש שנות לימודים, סטאז' ובחינה מפרכת, שלפתי את הפנקס והעט הישנים והטובים. והתחלתי לכתוב הערות ציניות על האירוע רווי הטקס בישבן, כאילו לא הייתי חלק ממנו.
כששבתי הביתה, נתקפתי בצורך ללכת למחשב ולעבד את ההערות שכתבתי בפנקס לקטע רציף. קראתי את התוצאה, וראיתי כי טוב. זה נראה לי כמו טייק־אוף מרענן על הטקס, וגם כתוב לא רע. בהחלטה של רגע הדפסתי שני עותקים.
לקחתי אוטובוס לירושלים, גרתי אז במבשרת, והשארתי את הדפים אצל מזכירות המערכת בשני המקומונים שהיו אז בעיר - "ירושלים" ו"כל העיר". לא הכרתי שם אף אחד. למעשה, לא הכרתי כלל אנשים מהמקצוע. הצגתי את עצמי בגמגום, והשארתי מספר טלפון (קווי. עוד לא היה לי נייד). אקט שבדיעבד היה כמעט חסר תוחלת.
הייתי כבר כמעט בן 30, ולא ידעתי מה לענות על השאלה הקיומית הזו. בסוף מלמלתי את המילה הכי מדויקת: "מוזיקה". "לך בשבת להופעה של ירמי קפלן בצוללת הצהובה", מרקוביץ' פקד. "אם תכתוב ביקורת טובה, היא תתפרסם". וכך היה. ביום שישי ראיתי בפעם הראשונה את השם שלי מודפס על נייר עיתון. ואז כתבתי עוד ביקורת. ועוד אחת. וכבר נשלחתי לראיין. וכבשתי את שער העיתון. בתוך פחות משנה הייתי עיתונאי במשרה מלאה. ומשם רק החל מסע הקסם המסתורי שלי בעולמות הכתיבה.
מאז חלפו כבר 28 שנים. התחתנתי, הקמתי משפחה, שלושה ילדים - שיהיו בריאים. החלפתי בתים. טיילתי בעולם. עברתי הרפתקאות. חייתי חיים שלמים ועשירים. ועדיין, בכל עת שבה אני מתיישב לבדי מול המחשב אני מרגיש שהגעתי הביתה. וגם בסיטואציות הכי מרגשות של החיים, יש בי חלק שמשקיף על הכל מרחוק. גם כשאני לא רוצה בכך.
"איך זה מרגיש, להיות תמיד בצד. אף פעם לא באמצע. אף פעם לא קרוב מספיק", שרו כנסיית השכל את עצמם. ואותי. וכנראה שגם את צרויה להב. בסוף כל משפט שאתם קוראים, יושב ילד שהיה פעם בודד.
על הסכין
התרעות פיקוד העורף