אלבומו החדש Beats of Persia ששמו מתכתב בקריצה עם "פרינס אוף פרסיה", הוא אי-פי אינסטרומנטלי לגמרי. סימפולים פרסיים, חלילים, בס, תופים, גרוב, ושום טקסט. ועדיין, אלבום מלא ברגש, תקווה ותחושות של התרפקות. בתחילת חודש מרץ, שקל פרסם תמונת AI מעניינת שבה הוא יושב על גב אריה שמחזיק חרב (סמלה הישן של איראן), אוזניות על הראש, בידו האחת צלחת אוכל פרסי ובשנייה מחשב Mac. ליד התמונה כתב: "אתם יכולים לדמיין את האלבום שאוציא אחרי טיול שורשים באיראן? רדיו ג'ונאם + ילד פרפר על סטרואידים". הרמיזה הזאת נשלחה לחלל הרשת ומיד סקרנה את הקהל.
עטיפת האי-פי היא ציור בהשראת אמנות קאג'ארית מהמאה ה-19 המציג דיוקן אישה בלבוש מסורתי עשיר, כתר קטן, שרשראות פנינים וציפור על ידה. השושלת הקאג'ארית ידועה כאחת המפוארות ששלטו בממלכת פרס כ-130 שנה (1794-1925), והותירה שפה ויזואלית עשירה ומהודרת. בעידן שבו איראן הצטיירה בעשורים האחרונים כמרחב קודר ושחור, בחר שקל, באקט של התנגדות תרבותית, להחזיר עטרה ליושנה בצבעוניות עשירה, ובפאר המהוקצע של אותה שושלת.
כשהוא כותב על הוריו שברחו ועל הגעגוע של כל פרסי שחי בגולה למקום שהפך מוכה מלחמה, הוא יוצר פסקול לרגע היסטורי שבו אולי הגעגוע לחזרה לשם יוכל להפוך למציאות באחד הימים. עד אז, אם תרצו, האי-פי ייקח אתכם ל-12 דקות של מסע שורשים באיראן.
Allan Tune: GOING INTO THE HOUSE
שדות, ששר וכותב באנגלית, התחיל לנגן בגיל 11 עם גיטרה חשמלית, הקים להקה בגיל 14, שחרר חומרים, יצר מאות שירים שלא שוחררו ואז עצר לתקופה מסוימת. תוך תהליך זיקוק ממושך של יוצר שסירב להתפשר על הסטנדרט שלו, המשיך ליצור עד לפריצה ב- ALTER BOY שיצא ב-2023. הפריצה הזו סללה את הדרך לאלבום ששחרר בספטמבר שנה אחר כך, "I Think U Should Leave", שזכה להצלחה רבה, בעיקר בזכות הכנות בטקסטים וההפקה הייחודית שלו שחיברו אליו קהל אדוק. ההצלחה הזו היוותה חותמת סופית לכך שההתעקשות על הדרך האמנותית העצמאית לא הייתה לשווא והעניקה לו את הביטחון להמשיך לחקור קצוות חדשים.
כעת מגיע GOING INTO THE HOUSE, ונדמה ששדות משוחרר לחלוטין מחרדת הביצוע, 11 הרצועות שמרכיבות את 28 הדקות של האלבום מתעדות שחרור אחיזה ממה שקוהרנטי וממה ש'עובד'. זהו פרויקט שנשמע כמו כאוס מתוזמן היטב.
שדות מגדיר את האלבום כ'גליץ' במציאות', תיעוד דוקו של אדם שמאבד את זה בתוך התקופה הקשה הזאת. הוא מדמה את עצמו לדמות במשחק מחשב שנתקעת בקיר בזמן שהמקשים שלה נלחצים בטעות, והדימוי הזה הוא המפתח להבנת הסאונד של האלבום: מוזיקה אלקטרונית משוגעת שנועדה לתת תחושה שהכל הגיוני דווקא בתוך הבלאגן.
מוזיקלית, מדובר בהתנגשות חזיתית של הייפר-פופ מתכתי, מקצבי ג'רזי קלאב ואנרגיה של UK Garage. שיר הנושא של האלבום, לדוגמה, הוא קטע אינסטרומנטלי שבנוי מסאונדים צורמים שמרגישים כמו "מסיבת מתכות וחרדות" או פסקול של סרט אפוקליפטי על רובוטים שהשתגעו. זה מעיד על השחרור היצירתי המוחלט שיש כאן, אך דווקא בגלל זה, הניגוד לשאר שירי האלבום בולט לטובה. לצד רגעי הקיצון, שדות משבץ רצועות רגועות ונעימות יותר, המאפשרות למאזין להבין את התמונה המלאה.
Met_A_Girl הוא "חופשה יומיומית" בתוך מציאות לחוצה. ביטים מהירים מעולמות ה-UK Garage וה-2-Step, ווקאלים רכים וטקסט שמגיש רומנטיקה כתשובה זמנית לחרדה. Moonweed הוא שם מדויק לתחושת ההאזנה: שיר שכולו ריחוף אחד, נשימה בין רגעי המתכת של האלבום. ו- Let Go of Me מלא בחזרתיות של ניתוק מזהות, עם איכויות שמזכירות שירים מוקדמים של Chet Faker שפגשו Y2K.
בלי מילים
הצבת שני הפרויקטים זה לצד זה משרטטת מצב: שקל מתגעגע למקום שלעולם לא היה בו. שדות בורח מהמקום שהוא נמצא בו ושניהם עושים את זה כמעט ללא ווקאל. וזה לא רק כאן. אנדרה 3000 החליף מיקרופון בחליל ב-87 דקות של New Blue Sun, ו-Flea מ-Red Hot Chili Peppers הוכיח ב-Honora שלא צריך הרבה טקסטים כדי להגיד משהו אמיתי. אבל אצל שקל ושדות זה נראה אחרת: הסאונד מגיע במקום שבו המילים פשוט לא מספיקות. במציאות הישראלית של ימינו, שכל דבר כבר נאמר, לפעמים קטע אחד בלי מילים, מספר את השאר.
התרעות פיקוד העורף