מלאכת קישוש הדברים שמחברים בין קצוות הולכת והופכת למשימה קשה בימים האלה. הסינים היו אומרים "אתגר" ואולי גם מסבירים שבכל משבר יש הזדמנות, אבל אינני סינית, וכשקשה - קשה. מוזר, בפרט נוכח העובדה שאמורה להיות לנו שפה משותפת.
כולנו דוברות ודוברי עברית. בעבר הלא רחוק היינו קבוצות־קבוצות שהגיעו ארצה ממקומות שונים, עם מנהגים שונים ושפות שונות, כשמעל זרתה העברית את אורה. אבל כמה כבר באמת דיברו עברית בזמן העליות? לכל היותר ידעו לקרוא בכתבי הקודש, וגם זה לא כולם.
אני מבקשת בכל זאת למצוא את המאחד גם בימים האלה, וחושבת שהשירה המשותפת היא הדבר שנשאר להציל אותנו מאיתנו. לאן שלא נביט, נמצא הצעה לשירה בציבור גם אם לא תמיד תחת צירוף המילים המובהק. מההיכלות הגדולים ועד למתנ"סים קטנים, הופעות הופכות לשירה בציבור.
לאירועי השירה ההמוניים של מיזם "קולולם" יש רשימות המתנה פעמים רבות, וגם בשטח שרים יחד, כך מספרים מילואימניקיות ומילואימניקים וחיילות וחיילי סדיר שכבר שכחו איך נראה הבית. לפעמים מאלתרים לחן ומילים, פעמים אחרות מלבישים מילים על לחנים מוכרים. אבל תמיד שרים יחד.
בין השירונים שנמצאו באוסף לוינסקי־וינגייט "שירים לחיילינו" (1948), "שירון דתי לחיילי צה"ל" (1960) שמלווה בהסבר: "הרמת רוח החייל הינה גם משימה ביטחונית חשובה".
ב"הגדה של פסח לחיילי צה"ל - נוסח אחיד" משנת 1962 נכתב: "משמעות מיוחדת נודעת לחג גאולים זה לכם, חיילי ישראל, נושאי נס החירות האמיתית". "שיר ומזמור לחייל" משנת 1945 בעריכת ישעיהו שפירא ראה אור בהוצאת "הוועד הארצי למען החייל היהודי" כדי "לנחמו ולעודדו על ידי הבשורה הגדולה של גאולתו במולדת".
הפרקים השונים נעים בין "שירי עם ומולדת" כמו "אומרים ישנה ארץ" ו"אל ארצי", "שירי גולה" כמו "העיירה בוערת", "שירי שבת ומועד", "שירי מחול", שירי אהבה בעיקר מהמקורות, קאנונים ושירי ילדים.
מעניינת לטעמי הערת העורך: "השירים 'דיינו', 'שבת המלכה' ו'כנרת' נכתבו למקהלת גברים. השיר 'לכה דודי' למקהלה מעורבת, ושירים אחרים, כמו "שיר העבודה והמלאכה" ו'שיר הפרטיזנים' לשני קולות שווים". בלי חשש אבק הדתה, ומצד שני, שירון לחיילים דתיים שמלמד על כך שברור מאליו שישנם חיילים דתיים.
מאז ועד היום
מקריאה במקורות נראה שתמיד שרנו. ב"שירת הים" משה ומרים הובילו את העם בשירה אחרי קריעת ים סוף; ב"שירת הבאר" בספר במדבר, כשהעם היה במצוקה גדולה, העם שר כשנפתחה באר במדבר. היו לנו שירת נשים שיצאו במחולות אחרי הניצחון של דוד על גוליית, בקריאה "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" וגם המשוררים שהקדימו את צבא יהושפט בקריאת "הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".
מזמורי תהילים נכתבו בלשון רבים ויצרו לנו שותפות גורל, ושירת הלויים במקדש הייתה חלק מסדר היום הקבוע. חז"ל העמיקו את המסורת: ר' מאיר ראה בשירת הים עדות לתחיית המתים, ובימי הביניים הפכו קינות תשעה באב והסליחות את השירה הקהילתית לעיבוד של טראומה היסטורית.
ביהדות ארצות האסלאם פרחה "שירת הבקשות": עם פיוטים של געגוע לציון, תחינה וכמיהה לגאולה. הדיוואן התימני כלל פיוטים לשבת, לחגים ולשמחות, בעברית ובערבית־יהודית כאחד. ונשים שרו. שרו בקול גדול וליוו לידות, חתונות ואבל, והעבירו זיכרון משפחתי וקהילתי דרך הקול.
בחסידות הפך הניגון לכלי ריפוי וגיבוש: ניגונים בלי מילים אצל חב"ד, ניגוני דבקות אצל ברסלב ועוד. יש שיאמרו שהעיקשות וההתמדה עם השירה היא כמו הבדיחה על הילד שמגיע הביתה עם תעודה שכולה "בלתי מספיק" ורק "מצוין" אחד: בזמרה. אבא שלו מעיין בתעודה, מוריד לו זפטה ושואל: עם ציונים כאלה אתה עוד מעז לשיר?
על פי התלמוד הבבלי, בקריעת ים סוף, כשהמלאכים ביקשו לומר שירה, הקב"ה עצר אותם בדברים: "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפניי?" (בבלי, מגילה י עב). ואולי כל זה משל לעם ישראל שנחלק לשניים: לאלו ששרים ולאלו שמורידים זפטות ליקיצה. טוב לשיר, חשוב לשיר, אבל לא פחות חשוב לזכור את מי שנפגעו בדרך ואת הדרך הארוכה שמחכה לנו להתחדשות.
התרעות פיקוד העורף