לרגל יום ירושלים יצאנו למסע בין הרחובות, השכונות והאתרים של עיר הבירה, דרך השירים הגדולים שנכתבו עליהם | פרויקט מיוחד
ירושלים של זהב
"ירושלים של זהב" הפך להמנון הבלתי רשמי של מדינת ישראל, במידה רבה בזכות הביצוע של שולי נתן, ששרה אותו בליווי גיטרה אקוסטית בלבד ובקול מצמרר ומלא בחרדת קודש. השיר, שנכתב על ידי נעמי שמר רגע לפני מלחמת ששת הימים, מתאר את הכמיהה לעיר העתיקה ומונה מקומות מרכזיים שנותרו אז מעבר לגבול: השוק, חומת העיר, מערות הסלע והדרכים המובילות ליריחו, כולם מוצגים בבדידותם.
"כשגיל פנה לנעמי, היא אמרה לו: 'איך בחורה גלילית כמוני תכתוב שיר על ירושלים?'", מספרת שולי נתן. "לקח לה הרבה זמן לכתוב את 'ירושלים של זהב', כשאת רוב השירים היא סיימה בתוך דקות". איך היא סיימה בסוף? "אלדמע אמר לה: 'יודעת מה? לכי הביתה ואל תכתבי'. זה כמו הילדים שאומרים להם 'לא' והם בכל זאת עושים". אלדמע סיפר לי בעבר כי לאחר שהרגיע את שמר ואמר שיש לה את כל הזמן בעולם לכתוב את השיר, אף על פי שלא כך היה הדבר, היא שבה אליו כעבור שבועיים עם התווים.
נתן הייתה אז מורה חיילת אלמונית, שלהנאתה פרטה על גיטרה, שרה שירי פולק אמריקאיים וחלטרה בהופעות במתנ"סים בירושלים, עד שהתגלגלה להופיע ב"תשואות ראשונות", תוכנית הכישרונות הצעירים של קול ישראל.
"לא אשכח את המפגש הראשון עם נעמי", משחזרת נתן. "זה היה בדירה שלה בתל אביב. נעמי ישבה ליד הפסנתר וניגנה את 'ירושלים של זהב'. שאלתי אם היא מוכנה שאקח את המילים והתווים ואחזור בעוד שבוע, כי רציתי לנסות לעשות לשיר עיבוד. היא הסכימה. בבית כתבתי פתיח לגיטרה וגם ליווי. כעבור שבוע חזרתי והשמעתי לה את התוצאה. היא אמרה לי 'ככה בדיוק תשירי' ולא הוסיפה כלום. ללי אומרת שזה מקרה אחד משניים בכל הקריירה של אמא שלה שהיא נאלמה דום. אף אחד לא הכיר אותי אז. כשביצעתי את השיר בחזרה, כל חברי התזמורת נעמדו על הרגליים ומחאו לי כפיים. באותו רגע הבנתי שיש לי שיר טוב. היה מי שלא הבין איך קרה שנעמי שמר נתנה שיר כזה חזק וטוב לזמרת שאיש לא שמע עליה".
עוד במהלך הקרבות של מלחמת ששת הימים, כששוחררה העיר העתיקה, התבקשה שמר על ידי קולק להוסיף בית חדש לשיר. "כל חיילי צה"ל המוצבים בירושלים וסביבתה וכל תושבי הבירה אינם פוסקים מלשיר את 'ירושלים של זהב'", כתב קולק במכתב ששיגר לשמר ביוני 67'. "עם שינוי גבולותיה של העיר מבקשים כולם שתוסיפי בית עידוד לשיר". שמר נעתרה והוסיפה את הבית המתחיל במילים "חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר".
ב-1998 הוא נבחר לשיר היובל, וב-2005 שב לכותרות באור לא מחמיא: זמן קצר לפני מותה השאירה שמר מכתב לאלדמע שבו הודתה כי כשהלחינה את השיר הושפעה מלחן באסקי.
הכותל
אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת ששת הימים היה הקרב על ירושלים מול הלגיון הירדני, שבמהלכו השתלטו כוחות צה"ל על מרחב ירושלים כולו, כולל ירושלים המזרחית והעיר העתיקה, שהיו בשליטת הירדנים.
כותל המזרח
בשנת 1993 הקליטו דקלון ואביבה אבידן את הדואט המצליח, המהלל את הכותל המזרחי של הר הבית, אחד מקירות התמך שמקיפים את מתחם הר הבית שבהר המוריה.
גבעת התחמושת
גבעת התחמושת שבצפון ירושלים הוקמה בתחילת שנות ה-30 על ידי הבריטים כבונקר לאחסון התחמושת של בית הספר לשוטרים. עם פרוץ מלחמת העצמאות ב-1948 כבש הלגיון הירדני את המתחם, הפך אותו למוצב צבאי ושלט בו עד 1967. תפיסת הגבעה על ידי הירדנים ניתקה את הר הצופים ממערב ירושלים.
לאחר כיבוש המוצב, התבקש הפזמונאי יורם טהרלב לכתוב שיר על הקרב עבור להקת פיקוד המרכז. "באותו זמן יצא לאור מוסף מיוחד של העיתון הצבאי 'במחנה' עם סיפורים אישיים וראיונות עם מקבלי הצל"שים במלחמה", סיפר לי טהרלב בעבר. "קראנו על הצנחנים שלחמו בגבעת התחמושת והחלטתי שהשיר שאכתוב יעסוק בקרב הזה.
בהמשך חשבתי לקחת את העדויות של הלוחמים שתיארו במילים שלהם את החוויה שעברו, ולשלב אותן בתוך השיר - וכך עשיתי. היה מורכב לקצר את הסיפורים, ויחד עם זאת לדאוג שהם עדיין ישמרו על העוצמה שלהם ויעבירו את הדרמה שהתחוללה באותם רגעים. כשסיימתי לכתוב, הצגתי את הטקסט ליאיר רוזנבלום, שהלחין אותו בצורה דרמטית תוך יום אחד בלבד. כשראיתי ושמעתי את הלהקה מבצעת את השיר בפעם הראשונה - עברה בי צמרמורת".
לך ירושלים
"לך ירושלים, שיר נישא תמיד, לך ירושלים, עיר מגדל דוד, בליבנו, בליבנו רק שיר אחד קיים - לך ירושלים, בין ירדן וים": במילים אלה חותם רן אלירן את שירו "לך ירושלים", שיר הלל לבירה שאין יום ירושלים בלעדיו.
"אחרי המלחמה פנה אליי המלחין אלי רובינשטיין, השמיע לי את 'לך ירושלים', שהוא הלחין וביקש שאקליט את זה", מספר אלירן. "אמרתי לו: 'עזוב אותך, עכשיו יש ביטלס ורוק'נרול, לא צריך יותר שירי 'אומצה אומצה' או הורה במדינה. אלי אמר לי: 'אם אתה לא תקליט את השיר, אני עוזב את ישראל'. לא רציתי שבאשמתי מישהו יעזוב את הארץ, אז הקלטתי את השיר והוא פתאום הפך ללהיט ענק, למרות שהסגנון המוזיקלי שלו היה די מיושן לימים ההם".
ירושלים שלי
השיר פורש יריעה רחבה של ירושלים דרך כמה שכונות: מזכרת משה הוותיקה בעלת החצרות; מאה שערים החרדית על ספריה ותפילותיה; ושיכוני קטמון וקטמון ג', המייצגים את חיי השיכונים והצפיפות של ימי המדינה הראשונים. לצידן מופיעים אתרי מפתח עירוניים כמו שוק מחנה יהודה הסואן בערבי חגים, מסעדת החומוס של רחמו המיתולוגית, קולנוע אוריון, שהיה מוקד הבילוי המרכזי של צעירי העיר, ושער שכם, המשמש כנקודת מפגש וחיכוך בין מזרח למערב.
"השיר הזה נולד מתוך רצון להציג את ירושלים לא כסמל מופשט, אלא דרך האנשים שחיים בה ביומיום", סיפר אלמגור בעבר. "רציתי להראות שיש ירושלים של הרוכל ממזכרת משה, של הסנדלר מקטמון ושל הבלן ממאה שערים. כל אחד מהם נושא בתוכו ירושלים אחרת - אחת של ריח דגים וחומוס של רחמו, אחת של שיכון בלי חנות ואוטובוס בלי חשבון, ואחת של תפילה לימים אחרים. השיר הוא פסיפס של קולות, שלפעמים הם סותרים ולפעמים הם משלימים, אבל כולם יחד הם העיר הזאת".
השר משה מונטיפיורי
השיר מתאר את סוף חייו של הנדבן והשתדלן היהודי-בריטי משה מונטיפיורי, שזכה לתואר הכבוד "שר" לאחר שסייע ליהודים בכל העולם. בתוך כך, השיר שוזר אתרים ירושלמיים מרכזיים הקשורים לפועלו: הוא מציין את הכותל המערבי, שאותו ביקשו המלאכים להגביה, את קבר רחל, שעבורו נדרש לבנות "עוד חדר", ואת משכנות שאננים, השכונה היהודית הראשונה שהוקמה מחוץ לחומות העיר העתיקה, שאליה הביא מונטיפיורי יהודים. דרך תיאור המרכבה המפורסמת ובקשתו להיקבר עם אבן ירושלמית תחת ראשו, השיר מנציח את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין מונטיפיורי לבין העיר.
"לא רציתי לכתוב עוד ביוגרפיה יבשה של נדבן עשיר", סיפר חיים חפר בעבר. "רציתי ליצור דמות של גיבור עממי, כמעט סופרמן יהודי, שיכול להגיע ממרחקים לכל יהודי בצרה. דמיינתי אותו כמי שמכניס את כל ירושלים לתוך המרכבה שלו. לכן בחרתי לחזור על השורה 'והוא עלה למרכבה ודיו לסוסים אמר'. זה היה דימוי של תנועה בלתי פוסקת למען העם. כשכתבתי על המלאכים שרוצים לקחת אותו לשמיים, רציתי להראות שגם בשבילם הוא היה דמות גדולה מהחיים, עד שהם היו צריכים לבקש ממנו רשות. זה שיר על נדבנות, אבל יותר מזה, זה שיר על אהבה ללא תנאי לירושלים וליהודים שחיו בה בעוני ובדלות".
"השיר הזה הוא בשבילי הרבה מעבר ללהיט", סיפר לי בעבר גאון. "זו תפילה חילונית. בכל פעם שאני שר 'וכשעלה השר אל השמיים', אני מרגיש שאני מספר את הסיפור של ירושלים כפי שסבא שלי וסבתא שלי סיפרו לי אותו. מונטיפיורי היה עבור הירושלמים כמו דמות אלוהית, מישהו שבאמת אכפת לו מהם. חיים חפר הצליח להכניס לתוך הטקסט הזה את כל ההומור והחום של היישוב הישן. כשאני שר את זה, אני רואה מול העיניים את המרכבה, את הסוסים ואת השוק. זה שיר שנותן כבוד להיסטוריה שלנו בדרך שהיא לא כבדה, אלא מלאה בחן ובשמחה".
ירושלים (מעל פסגת הר הצופים)
בגרסתו המקורית כלל השיר ארבעה בתים, אולם בציבור התקבעה גרסה מקוצרת הכוללת רק את הבית הראשון והאחרון. שני הבתים שנותרו מבטאים בעיקר כיסופים לירושלים, מחויבות רוחנית לעיר ואמונה בביאת המשיח - מסר שונה למדי מהרוח הביקורתית שאפיינה את השיר בראשיתו. הבית השני, שנשמט מהביצועים, מקונן על הסכסוכים הפנימיים, והבית השלישי ממשיך קו זה של תוכחה חברתית.
הבחירה בהר הצופים אינה מקרית. מבחינה היסטורית, ההר שימש נקודת תצפית מרכזית אל ירושלים כבר בימי קדם, ושמו נגזר מהמילה "צופה". במקורות יהודיים הוא מוזכר כמקום שממנו היו עולי רגל צופים לראשונה בבית המקדש, ולעיתים אף קורעים את בגדיהם ביראה. בתקופות מאוחרות יותר הפך ההר לאתר בעל חשיבות אסטרטגית ולאומית, ובמאה ה-20 הוקמו עליו מוסדות מרכזיים כמו האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה, מה שחיזק את מעמדו כסמל של השכלה, המשכיות ותקווה.
השמטת הבתים הביקורתיים אינה רק עניין מוזיקלי, אלא מהלך תרבותי של ממש. עם השנים, ובעיקר לנוכח הצורך הלאומי בסמלים מאחדים, אומצה הגרסה המרוככת, שהדגישה את הפאתוס והגעגוע והעלימה את הביקורת. כך הפך שיר שנכתב כתמרור אזהרה פנימי למעין המנון חגיגי לירושלים, המשמש עד היום בטקסים ובאירועים ממלכתיים, עדות לאופן שבו יצירה סאטירית יכולה להפוך לסמל של אחדות לאומית. השיר זכה לביצועים רבים, אך הנודע ביותר הוא זה של יהורם גאון מאלבומו ומסרטו "אני ירושלמי" (71').
שומר החומות
חומות ירושלים היו ועודן חלק בלתי נפרד מנופה המרהיב של ירושלים ומסמלי העיר העתיקה. החומה הראשונה נבנתה סביב ירושלים בימי הכנענים לפני למעלה מ-4,000 שנה, והאחרונה, הקיימת עד היום, הוקמה בפקודת סולימאן הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית, באמצע המאה ה-16.
שירים רבים נכתבו על החומות, והמפורסם שבהם הוא "שומר החומות". "השיר נולד מתוך זיכרון של פסוק שלמדתי בבית הספר, 'על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים' (ישעיהו כא יא - ד"פ)", סיפר אלמגור בעבר. "באותם ימים ירושלים הייתה עבורנו עיר של זהב ותקווה גדולה, והשיר ביטא את הגאווה של החייל הצעיר שעומד על החומה ומרגיש שכל העיר העתיקה מונחת לו על כף היד. זה היה שיר של אהבה לעיר, של מבט מוקסם על השוק ועל קולות המואזין ודנדון הפעמונים, תוך תקווה פנימית חזקה שיום יבוא ולא נזדקק עוד לשומרים".
במאי 2021, במהלך מבצע שומר החומות, הוסיף אלמגור בית חדש שכתב במהלך שהותו במקלט בביתו בתל אביב, ובו הביע את התסכול על כך שחלפו עשרות שנים והתקווה שבה ייחל בשיר המקורי ליום שבו לא יהיה צורך בשומרים על ירושלים - התנפצה.
אני וסימון ומואיז הקטן
משה סיפר על ההפתעה שחוו כששמעו את השיר. "יוסי לא פנה אלינו, לא ביקש את רשותנו, לא הודיע לנו כלום", אמר. "פתאום שמענו את השיר ברדיו, כרעם ביום בהיר. אנשים מדברים איתי על השיר הזה, ולא רק הגווארדיה המבוגרת, גם אנשים שעוד לא נולדו כשהשיר יצא".
השיר, המתאר את הווי החיים בשכונות מחנה יהודה, נחלת שבעה ונחלאות, מצייר תמונת ילדות ירושלמית חיה ונושמת, הנשענת על מקומות ממשיים שהפכו עם השנים לסמלים תרבותיים. בלב התיאור ניצב עץ התות המפורסם, הממוקם בשכונת אוהל משה שבנחלאות, בגינה קטנה ברחוב הגלבוע. העץ עומד שם עד היום ומשמש מוקד עלייה לרגל למטיילים המבקשים להתחבר לרוח השיר ולזיכרונות הילדות שהוא מעלה.
לצידו מוזכר קולנוע רקס, שפעל בעבר בפינת הרחובות שלומציון המלכה והנסיכה מרי. בית קולנוע זה לא היה רק מוקד בילוי פופולרי, אלא גם סמל נדיר לדו-קיום בעיר, כאשר יהודים, ערבים ובריטים נהגו לפקוד אותו יחד. הילדים, מצידם, נהרו אליו כדי לצפות ביומני קולנוע ובהרפתקאות של גיבורים כמו טרזן וגונגה דין, המוזכרים בשיר.
האגס 1
בצלילי גיטרה אתניים-מזרחיים בניחוח רוק'נרול - או "בלוז כנעני" כפי שכינה זאת - פורש אהוד בנאי בשירו מסע נוסטלגי-רוחני אל לב שכונת מחנה יהודה. בנאי מתאר את בית סבו וסבתו ברחוב האגס 1 כפי שהוא נראה בבגרותו: חלל ריק וחשוף המשמש עדות פיזית לחלוף הזמן. אך מתוך הריקנות, הוא מצליח להחיות את העבר דרך זיכרון חושי עמוק; הקירות בשיר נותרים ספוגים בריח יסמין, בניגון הסעודה ובספרי קודש מצהיבים.
השיר, מלהיטי הדגל של בנאי, הופיע באלבומו השלישי "קרוב" (89') ובו ניגן על הסיטאר, צליל הבולט בשיר זה. זו הייתה תקופה שבה בנאי בחר להציג לראווה את שורשיו המשפחתיים גם דרך יצירתו. בסמוך לצאת אלבום זה יצא גם האלבום "תחת שיח היסמין", שהורכב מסיפורי עם פרסיים, שאותו הקליט יחד עם אביו, השחקן יעקב בנאי.
שער הרחמים
מאיר בנאי, יליד ירושלים שגדל ביישוב הדרומי עומר, הקליט ב-92' את "שער הרחמים", עבור אלבומו המופתי "וביניהם". השיר, בסגנון בלדת רוק, מביע את געגועיו של בנאי לאחד משערי ירושלים הנמצא בצידה המזרחי של חומת העיר, בחלק המהווה את החומה המזרחית של הר הבית, אבל יש בו גם זעקה פנימית של אדם המבקש רחמים.
"זה היה אחד מאותם שירים שמרגישים שהם פשוט יורדים עליך, שהם לא באמת שלך. אתה רק הצינור", סיפר בנאי בריאיון בעבר. "יש בשיר הזה משהו מאוד חשוף, צעקה שבאה מבפנים ומחפשת מקום של רחמים בתוך כל הרעש וההמולה של העיר. כשאני שר 'בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה', אני מתכוון למקום הזה שבו אדם מרגיש הכי לבד, אבל בו זמנית הוא מחפש את הפתח, את הגאולה הפרטית שלו. השיר הזה הוא לא רק על ירושלים הפיזית, אלא על ירושלים שבלב, על השער שכל אחד מאיתנו מקווה שייפתח עבורו ברגע של אמת".
"זה שיר שיש בו תפילה גדולה, וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש איך הוא נוגע באנשים מכל הסוגים - דתיים, חילונים, צעירים ומבוגרים. כולם בסוף מחפשים את אותו שער של רחמים וחמלה בחיים שלהם. בשבילי, השיר הזה הוא סוג של עוגן, תזכורת לכך שגם כשמרגישים אבודים בעיר הישנה, הדרך תמיד קיימת וצריך רק להמשיך ללכת בה. ירושלים היא העיר שבה נולדתי, והיא תמיד נמצאת שם ברקע של הנפש שלי, ובשיר הזה היא הופכת למטאפורה למסע פנימי".
שובי בת ירושלים
בית הכרם פותחת את השיר, שכונה שבה הבאתי לעולם עם זוגתי דאז יעל את שלושת בניי שיחיו. הבית הראשון כולו אור. אור ונר, הילה ועיניים. השורה 'בקוממיות בוקע שיר מקשת החלון' המוזכרת בשיר מוקדשת לשכונת טלביה, סמוך לגן ילדותי. השורה 'מגילה מזמור נובע אל אוקיינוס הלילות' היא כמובן שכונת גילה, ו'בת ירושלים' היא השכינה העוטפת את העיר הקסומה והחלומית הזאת.
הפזמון החוזר ושם השיר מתכתבים עם הפסוק הרחוק מתהילים: 'שובי נפשי למנוחיכי, כי ה' גמל עליכי'. 'מאה השערים', השכונה החרדית הידועה המוזכרת בשיר, היא התגלמות הקדושה, אשר מחזירה אותי לעירה של אמי ולעיירה של אבי בפולין. השיר נחתם ברחביה, שכונת ילדותי, ובשכונת רוממה הדתית".
קול זיכרון ישן
עידן עמדי, יליד שכונת הכורדים בירושלים, הוציא ב-2014 את שירו "קול זיכרון ישן", שבו חזר לזיכרונות ילדותו בנחלאות, גוש השכונות הוותיקות בלב הבירה. "שברי זיכרונות יש לי מרחוב אליהו סלמן, הבית בו גדלתי וחייתי את שנותיי הראשונות", כתב עמדי ברשת עם צאת השיר. "כבר כמעט שנתיים אני מסתובב בבטן עם מנגינה שחוזרת אליי בסיטואציות שונות, מצד אחד, כאילו אני מכיר אותה כל חיי ומצד שני כאילו נולדה בתוכי רק אתמול.
לפני כמה חודשים יצא לי לבקר בשכונה הישנה, שעם הזמן הפרצופים והבתים בה השתנו מעט, ברגע מסוים שם בין הסמטאות הבנתי שלמנגינה שבראשי יש בית, משם הדרך אל המילים הייתה פשוטה. השיר עוסק בגעגוע, בימים בהם הרדיו ואנחנו רוויים געגועים לדברים קצת אחרים, הוא נכתב מגעגועים לעצמי, לילד שהייתי פעם, לחלומות ולצבעים שאז היו בהירים וחמים יותר מהכל. הוא לא שיר עצוב אבל גם קשה לי להגיד שהוא שמח, יש בי תקווה שהצלחנו במלאכה והשיר הזה נושא בו את הטעם החמוץ-מתוק, של נוסטלגיה, של געגועי אמת. אני רוצה להקדיש את השיר הזה לסבא שלי, שהיה מבוני העיר ירושלים ונפטר ביום ירושלים, 1991".
התרעות פיקוד העורף