פגישת אריאל ראשונה
ברגע של אתנחתא בשיחתם, בלי הסבר ובלי הקדמה ובלי שאציג את עצמי ואת עיסוקי, זרקתי: "מי זה גולדברג?". "לקח לו קצת זמן להביא חיוך, אבל הוא לא הזיז עין, אחר כך הוא דיבר מתוך היין..." (כך כתב ב"שיר כאב" על אירוע דומה). ובעצם הוא לא כל כך דיבר, די שתק, ניסה להתחמק, ובסוף אמר משהו ששנינו ידענו שהוא לא נכון: "אני לא יודע".
פגישת אריאל שניה
הָאָמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם
וּמַחֲשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת
אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם
אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִך, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּך הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן
וְנָשַׁמְתּ
וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב
אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה, לְבַדֵּךְ, לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם
וּבְיֹשֶׁר לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ
אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ בַּשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב
יַלְדָּתִי שֶׁלִּי
אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ
הוּא יִמְכֹּר לָךְ מֶרְחָב
הַשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב
הוּא יִקְסֹם לָךְ אֶלֶף גָּוֶן
בְּחִידַת מֶרְחַקָּיו
אַךְ בְּכָל מָקוֹם לִבּוֹ אָוֶן
הוּא לְעֵינַיִךְ זָב כָּזָב
זָב אַכְזָב
יַלְדָּתִי שֶׁלִּי
אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ
אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ בַּשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב
יַלְדָּתִי שֶׁלִּי
אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ
הוּא יִמְכֹּר אֵם וָאָב
הַשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב
הוּא יִתֵּן לָךְ רַעֲנָנָה
הוּא יָבִיא לָךְ מֶטֶר רָץ
פַּרְדֵּס חַנָּה כַּרְכּוּר צֵל עֲלֵי בָּנָנָה
רַק לִבֵּךְ הַנִּמְרָץ נִמְרָט נִשְׂרָט
וְנִמְחַץ
יַלְדָּתִי שֶׁלִּי
אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ
אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ
בַּשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב
בַּחַיִּים עוֹבֵר שָׁבוּעַ
עוֹד מְעַט נְרַדֵּם
לֵב נוֹדֵד אֶל מַבּוּעַ
אֶל שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים
כְּפָרִים עִם נְרָדִים
יַלְדָּתִי שֶׁלִּי
אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ
אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ בַּשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב
יַלְדָּתִי שֶׁלִּי
צופן אריאל
לאה גולדברג כתבה "את תלכי בשדה לבדך", ומאיר אריאל כותב: "אל תלכי לבדך בשדה". אצלה ה"שיבולים ידקרוך", ואצלו "לבך נמרט נשרט". אצלה "עלי אספסת", אצלו "עלי בננה". היא שרה על "ראי השלולית הזהוב", והוא על "מרחב השדה המוזהב", ובכלל, הזהב הזה, החוזר כמה פעמים בשירו, הוא הד לשם משפחתה של המשוררת. ויש עוד הצלבה אחת שמצאתי, אולי נכתבה בבדיחות, אולי רק לי זה מצלצל קשור, אבל היא כתבה על "מָטָר ישיגך", והוא על "מֶטֶר רץ". נחמד לא?
הנה התמלילים וההצטלבויות. שפטו בעצמכם.
שתי פרשנויות לשיר "את תלכי בשדה"
המשמעות שניתן למצוא בדו-שיח בין שני השירים, מרתקת אף היא. על פי הפירוש שראה לפניו מאיר אריאל כשקרא את לאה גולדברג, היא פונה לאישה או לנערה וקוראת לה להעז, לצאת אל המרחב, אל השדה, אל החיים, בעוד הוא מזהיר אותה מהסכנות. היא יודעת שתחוש דקירות ברגליה, הוא מזהיר שהן ישרטו את ליבה. היא הולכת "כהלך תם", והוא מזהיר אותה מפני "כזב", "אכזב".
תחילתו של השיר יכולה אולי להתפרש כשיר נשי טהור ותמים, אך השורות האחרונות על "הדרכים שסמרו מאימה ומדם" הופכות משמעות, לא מותירות מקום לספק, מדובר בשיר שואה. כל מה שסביב השיר הזה, מועדי פרסומו, המקומות בהן פורסם, הכל חוזר ומוכיח, מדובר בשיר שואה.
הספר הראשון שבו הופיע השיר היה אסופה בשם "בסער" שיצא עוד באותה השנה מטעם אגודת הסופרים העבריים וחולק כשי ללוחמים הארצישראלים שגויסו ויצאו לאירופה לקחת חלק במלחמת העולם ובהצלת שארית הפליטה. יעקב פיכמן שערך את החוברת הבין. זהו שיר שואה.
גם הלחנתו המוכרת ביותר של השיר בידי חיים ברקני נקשרת לשואה. זה היה לטקס הממלכתי של יום השואה בקיבוץ יד מרדכי. מי שבחר בשיר, קשר אותו ליום השואה. היו שהלכו עם קישור השיר אל השואה עוד צעד אחד, לטעמי, צעד אחד רחוק מדי, כשניסו לטעון שלאה גולדברג הקדישה את השיר לפרטיזנית רוז'קה קורצ'אק. הקשר הזה לא יכול היה להתקיים. כשנכתב השיר היתה רוז'קה נערה אלמונית בגטו וילנה. היא הגיעה ארצה והתפרסמה, רק כשנתיים לאחר שנכתב השיר. אך גם הטעות הזו מלמדת עוד, על התקבלות השיר בציבור, כשיר שואה.
התרעות פיקוד העורף