"אני לא מאמין שאני כבר בן 80, בשבילי זה מדע בדיוני", אומר בהשתאות במעונו הישראלי בנווה צדק רן אלירן, מגדולי הזמר העברי בשנות ה-50 וה־ 60, שהערב תיחגג הגעתו לגבורות במופע רב־משתתפים באולם "אסיא" במוזיאון תל אביב לאמנות.
"הרי כשהייתי בן 70, ואפילו בן 60, זה היה מחוץ לגלקסיה שלנו. חשבנu שנישאר צעירים לנצח". אלירן נחשב תופעה. מי שהיה מנושאי הדגל של אופנת שירי ההו־הו של פעם, חי זה עשרות שנים בניו יורק אבל מגיע הנה לפחות שלוש־ארבע פעמים בשנה ולא הייתה כאן מלחמה מאז מבצע סיני בלי נוכחותו המוזיקלית התוססת של מי שנקרא במקור מנחם לייזרוביץ'. "היכן שלא אהיה, תמיד אני קשור בחבל הטבור לארץ", הוא מצהיר. "אני יודע שיש כאן לא מעט בעיות, אבל אני מתנחם בישראל שאני זוכר מהילדות שלי בחיפה, עם אידיאלים מהולים בתמימות מסוימת וחוסן אדיר. תמיד אשאר אופטימי, אם כי מצער לאבד בגיל הזה מדי פעם חברים קרובים, כמו הבמאי אברהמ'לה הפנר, חברי מאז גיל 8".
אלירן היה ונשאר זמר עד העצם. ככל שהוא מתבגר יש לו יותר ביקוש, עם הנהייה המחודשת בארץ אחר שירי העבר, וכבר לפני שבועיים אזלו הכרטיסים למופע הערב, שהשמועות עליו עברו מפה לאוזן. לוח ההופעות שלו בישראל הולך ומתארך. "אני לא מכיר תופעה כמו רן", מתפעל המפיק שלו, שוקי שצוב. "הוא מגיע הנה לתקופה מוגבלת ובלחץהקהל נשאר כאן עוד ועוד. מרוב ביקוש, כבר סגרתי לו סיבוב הופעות נוסף בארץ באביב". "אתה רואה?", אלירן משחרר חיוך. "החיים מתחילים בגיל 80".
בין השאר, הוא העלה ברשתו את הצמד רן (כפי שאז קרא לעצמו) ונמה (נחמה הנדל), שלאחר תקופה קצרה הותיר מאחוריו פסקול איכותי של תקופה. "אני אומר לקראת כל הופעה שלי תודה לאל על שהייתי בתקופה הזאת", אומר אלירן ונזכר בגעגועים בנחמה הנדל, שותפתו הנהדרת לצמד. "שחררנו את הארץ מהנוהג שהיה קיים עד אז, להדביק גרסות עבריות לשירים שהביאו החלוצים מארצות מוצאם ולהציג אותם כאילו היו שירים ישראליים. טובי המלחינים, כמו אמיתי נאמן, גיל אלדמע ועמנואל זמיר, השתדלו בלחניהם להתקרב להוויה הכנענית".
"היא הייתה מאוד כישרונית ואהבתי אותה באופן אישי. לקראת ההופעה ההיא בערד הזמנתי אותה לחזרה אצלי. היא הגיעה בלוויית בעלה הגרמני. כששרנו את שיר 'החמור' של עמנואל זמיר והגענו למילים הערביות 'גאל: יא ללחטאב יא ללעין', הוא הפסיק אותה באמצע בגרמנית. מה היה לו להתערב? הרגשתי אז כמו בתיאטרון של אבסורד". בין אבני הדרך שהשאיר אלירן במפת הזמר העברי היו "הבתים שנגמרו ליד הים", שירם המשותף הראשון של אהוד מנור ונורית הירש.
"אהוד ואני הכרנו בניו יורק, כשבא ללמוד תיאטרון, בעיקר מיוזיקלס", משחזר אלירן. "כשהגעתי ארצה, כבר הייתי שם ידוע והוא רק התחיל. כשמסר לי את השיר, הסתייגתי מהשורה שקישרה בין המרזב לבין הברוש 'מרזב מחליד ולא מתאים לשיר כזה רומנטי', הערתי לו. אבל הוא לא שינה. 'אני אוהב את זה', אמר". לאלירן יש סיפור מרתק כמעט על כל להיט. הרי לכם סקופון: "ההקדמה המשתפכת בשיר 'זר של נרקיסים', שכתבו יורם טהרלב ואפי נצר, היא שלי", מגלה אלירן. 'אני לא יודע אם אתה יכול להשתמש בזה', אמר אפי. 'למה מה?', התפלאתי. 'זה דומה בול ל'לילה שכזה' של נעמי שמר', קבע. 'מה אכפת לך', הגבתי. 'הרי רוב הזמן אני בחוץ לארץ, אז כאילו לא ידעתי'".
סיפורו של "שארם א־שייח'", להיט העל של מלחמת ששת הימים, ידוע בעיקרו. "שארם א־שייח' מעולם לא הייתה בלבנו תמיד", הצהיר בעבר בראיון עמי מחבר המילים עמוס אטינגר. "שרבטתי לי מילים ובלי ששמתי לב סחבו לי את השיר לאולפני הרדיו. נהיה להיט היסטרי שבכלל לא התכוונתי אליו". "לא הייתי מעורב בשיגור השיר לרדיו", טוען כעת אלירן שביצע בעבר את השיר. "כשעמוס כתב את המילים, שלפתי מנרתיק הגיטרה תווים של שיר שהלחין רפי גבאי המנוח ומסר לי אותו בהופעה משותפת באילת. יואל דן, שהופיע איתי במלחמה, עזר לי להתאים את הלחן לשיר. אני לא שותף להסתייגות של עמוס. הרי היינו אז צעירים כאומה ושרויים בהלם של שמחת ניצחון".
כשאלביס מת, התקשרה אל אלירן אמו המנוחה. "אמרתי לך שאסור לך לנסות רוק'נרול!" היא הדליקה אצלו נורה אדומה. בתקופת שירי העם באמריקה הוא היה מקורב לג'ודי קולינס, ש"פעם יצאה ממני עם ספה", ולשלישיית פיטר, פול ומרי. "פיטר יארו היהודי, חבר השלישייה, הציע לי להקים צמד, אבל הראש שלי היה אז בלימודי קולנוע", הוא זורק לחלל האוויר עוד שם. באותה תקופה היה אלירן מיודד, לדבריו, עם ביישן אחד, בוב צימרמן היה שמו, שלתומו שאל אותו אם יסכימו לקבל אותו לקיבוץ בישראל, "אבל כשנודע כבוב דילן, הוא כבר יכול היה לקנות בכספו אפילו 50 קיבוצים".
"כשדילן עבר לרוק'נרול והתמסר לגיטרה החשמלית, הוא הרג את אופנת שירי העם", מתריס אלירן. "פיט סיגר ותיאודור ביקל כמעט רצו לרצוח אותו בגלל זה".
"בפעם השלישית הצליח לי עם ג'ודי הלמן, רופאה ילידת הונגריה, הצעירה ממני בכ־ 30 שנה. היא שירתה בחיל האוויר ועברה לארה"ב כדי ללמוד מוזיקת ג'אז בברקלי. ממנה יש לי את הבן שלי, מייקל, או מיכאל כשם אבא שלי. הוא בן 17. בגיל של סבא נהייתי אבא".
"ניסיתי כמה פעמים לחזור וכל פעם נתקלתי בתופעות של קנאה ותחרות, אז העדפתי להישאר באמריקה. מרוב שחיתויות שיש בארץ, עדיף לשמוע עליהן מרחוק. נוח לקפוץ משם להופעות כאן. כששרתי במלחמת לבנון השנייה, החיילים לא ידעו מי אני. כששמעו אותי שר, אמרו: 'יכולת להיות זמר'".
התרעות פיקוד העורף