חמישה גברים מקשישים יושבים יחד בחדר נטול אופי. במבט ראשון הם נראים כמו פרלמנט שישי בצהריים של גמלאי תע"ש בראשון לציון. רק במבט שני אתה קולט שמדובר בחברי אחת מהלהקות הכי חשובות והכי אהובות בדברי ימי המוזיקה הפופולרית. פיל קולינס, מייק ראתרפורד, סטיב האקט, טוני בנקס ופיטר גבריאל. ג'נסיס הקלאסית. זאת של “Foxtrot" ו"Selling England by the Pound".
דקות ספורות אחרי שהראיון איתם מתחיל, אתה מבין שני דברים מהותיים. האחד, שג'נסיס הייתה ונשארה דוגמה קלאסית לניצחון המוזיקה והכישרון על היעדר הסקס אפיל והקוליות - מדובר בחבורה אפורה למראה של גברים בריטים קרירים, שהחינוך בבתי ספר פרטיים עיקר אותם לנצח.
והשני, שכמו בכל חבורה שגדלה יחד, לא משנה מה התחולל לאורך השנים, ולאן הגיע כל אחד מהחברים בחייו, ברגע שהם מתכנסים שוב, הם שבים איש איש לתפקידו המקורי בקבוצה.
רק כך ניתן להסביר את העובדה שגם סופרסטארים כמו גבריאל וקולינס עדיין משקשקים, כשהם יושבים לצד שופט העליון חמור הסבר טוני בנקס. גבריאל בורר בפינצטה כל מילה, ומציץ בחשש לעבר בנקס, כדי לבחון אם סיפורים שהתחוללו לפני כ-40 שנה - כמו העובדה שהוא עלה לראשונה מחופש להופעה מבלי ליידע את חברי הלהקה - עדיין מרגיזים אותו. והם מרגיזים אותו בהחלט. משהו שלא מומלץ לחוות כשאתה לידו. תשאלו את פיל קולינס, שמודה שגם היום, אחרי שהגיע כאמן סולו לכל שיא אפשרי, הוא עדיין מרגיש כמו מספר 3 בלהקה. או את סטיב האקט, הגיטריסט הווירטואוזי שנאלץ להיפרד מג'נסיס בגלל “חילוקי דעות" עם בנקס.
התרעות פיקוד העורף