אני מתקשה לחשוב על אלבום שמצליח לתמצת תעשיית מוזיקה שלמה, כמו האוסף החדש של עילי בוטנר. יודעים מה? עזבו את האלבום. בוטנר עצמו הוא הוא המוזיקה הישראלית של העשור האחרון. נשמע לכם כמו הצהרה יומרנית? שימו לב לעובדות הבאות.
זאת זכותו המלאה, כמובן, וגם משקף כנראה את האישיות שלו. מה גם שאת מה שהוא עושה, הוא עושה פשוט מצוין (ולשמחתי, כמה מהשירים החדשים באוסף, כמו "תצרח" ו"על קצות האצבעות" מבטאים ניסיון מבורך ומוצלח מאד להרחיב את גבולות הז'אנר, עם סאונד אייטיזי ויותר שימוש בגיטרות חשמליות).
הבעיה היא, שכל המיינסטרים הישראלי הצטמצם לכדי עילי בוטנר. זאת לא אשמתו של בוטנר, כמובן, אלא צירוף עגום של גורמים, כמו קריסת חברות התקליטים, השמרנות של הרדיו, ההתפוררות הכללית של מדורת השבט וכו'. בתעשיית מוזיקה בריאה, מישהו כמוהו היה דמות מרכזית, לצד אחרות, שרוקח שירים עבור המבצעים הטובים ביותר. יוצר מדופלם. אבל בתעשייה שלנו, הוא נאלץ להיות גם הדלת, גם המשקוף וגם השפריץ על הקיר החיצוני.
התרעות פיקוד העורף