יום העצמאות היה ונשאר החג האהוב עליי. גם מפני שהוא מציין אירוע אקטואלי, שמדבר אלי באופן ישיר, ולא מסורת עתיקה שהשד יודע כמה גלגולים עברה עד שהפכה למדורה/ חנוכיה/ אוזן המן; וגם מפני שברמה הכי בסיסית – אני אוהב את המדינה הזאת. גאה להיות ישראלי.
ועדיין משתאה מעצם הנס הזה, שנקרא ציונות ושיבת העם היהודי לארצו אחרי אלפיים שנות גלות. אני מתרגש כשמנגנים את ההמנון. אוהד כל נבחרת ישראל, כולל בבדמינטון או בקליעה (למרות שהם תמיד גדולים, עד האולימפיאדה). הידיעה על כך שאמן ישראלי מצליח בחו"ל גורמת לי לגאווה. הידיעה על כך שהוא מתנער מהישראליות שלו גורמת לי לאכזבה. וכל זה לא מונע ממני למתוח ביקורת על מהלכים מקוממים של המדינה, או לחוש דאגה עצומה באשר לעתידה. להיפך. מי שלא אוהב, לא דואב.
ברגע שבו המודל הזה, של מישהו שהוא גם שמאלן מוצהר וגם פטריוט מוצהר, הולך ונעלם מהשיח התרבותי, נוצרת כאן חלוקה פשטנית ומדכאת. במדינת תל אביב מדברים רק על כיבוש, גזענות והתעמרות בעובדים הזרים; ואילו גינונים של לאומיות נשארים נחלתם המגוחכת של אנשים כמו "הצל".
התרעות פיקוד העורף