תופעת גבע: גבע אלון עושה את זה בעברית

סוף המאה הקודמת, מאי 1999, פאב קטן ברחוב לילינבלום בתל אביב, בחור רזה בן 20. "וואו, הוא חתיך", אומרת זו שבאה איתי. הוא עולה עם הגיטרה לבמה הקטנה. שישה אנשים מולו, לא כולל הברמן, השומר והמלצרית הבודדה, והוא יושב ומרוכז כולו במיקרופון ובמיתרים, שמתמסרים לאצבעות שלו. הקול שלו עולה גבוה, מה שמתאים מאוד לשלל שירי ניל יאנג שהוא שר. “אם הוא היה בחו"ל", אמר הברמן עם הקעקוע, “אם לא היה נולד בחור הזה, הוא היה כוכב גדול".

“תגיד לי אתה, איך אני יכול לאבד אותנטיות כשאני בעצם חוזר לשפת האם שלי? למקורות התרבותיים שלי?".

“האלבום חשף אותי להמון אנשים בכלל. התברר לי שיש בשירים האלה, בשפה המסוימת הזאת, עוצמה שנוגעת ופוגעת בגילים שונים, גם באנשים שלא שמעו אותי קודם".

"כל מה שיפה בהשפעות מוזיקליות זה שהן מתערבבות בתוכך ויוצא מהן משהו חדש. אני לא רוצה ליצור משהו שכבר קיים. אני לא מסתכל החוצה, אלא מחזיר את המראה לעצמי. שם אותה מול הפנים שלי ומנסה לראות מה יש לי להגיד ואיפה אני נמצא. כשהייתי ילד עם גיטרה רציתי להיות ג'ימי פייג' הישראלי. עם השנים הבנתי שהכי חשוב לי להסתכל אחורה ולהגיד שעשיתי משהו שאני גאה בו, שלא התפשרתי, שלא ניסיתי להיות כמו מישהו אחר".

המוזיקה הישראלית השתנתה. המושג של “להיט גדול" השתנה.

“אם שיר שלך הוא ממש טוב, הוא יגיע למקומות האלה, הכי גבוהים. לא במקרה ניל יאנג, לד זפלין או הרולינג סטונס הצליחו. הצלחה קשורה לכישרון שמתפרץ, מפיק נכון בזמן הנכון ונכונות לעבוד מאוד קשה, כל הזמן. אני מתעסק ביומיום שלי לאן המוזיקה שלי הולכת. ברגע שאני אמיתי עם עצמי ומקשיב לתחושות הבטן שלי, אז אם זה יוביל אותי למופעי ענק והמון קהל, נפלא. אבל אני לא אשתדל במיוחד להגיע לשם".

“אני עזבתי בגיל 19 את הקיבוץ כי המסגרת של הקיבוץ הייתה מאוד שמרנית ותבניתית בשבילי. הייתה לי תאווה למוזיקה. הקיבוץ לא טיפח אינדיבידואליות. אבא שלי מהנדס מכונות ועבד במפעל של מטרנה. אמא שלי הייתה מורה הרבה שנים ועברה לתחום הבריאות.שני האחים שלי נשארו בקיבוץ. אני הצעיר מבין ארבעת הבנים. אבל קרה לי משהו. בגיל 12 התחלתי לנגן גיטרה במקרה ואז פתאום כל העולם מסביב נהיה אפור. הכל היה משעמם. הזנחתי קשרים חברתיים ועזבתי את הלימודים. השקעתי שמונה שעות ביום בנגינה בגיטרה. ראיתי בזה מקום שאני חי בו".

“אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות. אולי כי הייתה לי ילדות מדהימה בקיבוץ. זו סביבה טובה לילדים, אבל גם למבוגרים כמו אבא שלי, שלא היה צריך להתמודד עם מס הכנסה כל החיים שלו. יש יתרונות בלהיות קיבוצניק".

“כי הרגשתי שאני כלוא בכלוב מזהב. גם אם זה המקום הכי מדהים בעולם, רציתי לראות את הצד השני של המתרס. כל מקום שבו גרתי, אנשים קמו ונסעו למקומות רחוקים כדי להבין אם הם רוצים לחזור, ואני רציתי לראות עולם. הייתה בי בעירה של מוזיקאי. רציתי ברים מצחינים מבירה, לנסוע לאמריקה, לחרוש דרכים, מלונות נידחים. רציתי את החוויה המלאה.

“אתה לא מבין כמה זה פסיכי, אבל אני חרשתי את ארצות הברית. על כל מועדון החבר'ה רבים. אומרים להם ‘תופיעו בחינם', והם אומרים סבבה, רק תן להופיע. אנחנו גדלנו בחממה בקיבוץ, ניגנו בתחרות להקות בעמק חפר וכולם הכירו אותנו, הרגשנו שאנחנו משהו, ואז נסעתי לאמריקה וקלטתי שאני כלום. אף אחד. אבל אחרי שנתיים באמת נשמענו חבל על הזמן".

ואז מועדון "בארבי", 2002, עם פליינג בייבי, שאול מזרחי נתן להם להופיע כל יום שני בחצות אחרי הדורבנים, ובכל הופעה הדורבנים הדליקו את הקהל. 400 חבר'ה רקדו וקפצו, ומיד כשנגמרה ההופעה כמעט כולם יצאו, וגבע אלון והלהקה שלו עלו כדי לנסות להבעיר אש ב–13 איש שנשארו ממולם. “אני עומד שם ומביא את הגראנג' הפסיכדלי שלנו באנגלית וצריך לעניין אותם", הוא נזכר, “זה לא היה קל, אבל זה היה מחשל".

“מהרגע הראשון שהתחלנו לנגן את השירים שכתבתי באמריקה הייתה תחושה של ניצוץ. אולי אופוריה ילדותית. הרגשנו שאנחנו מיוחדים ואף אחד לא יכול להגיד לנו אחרת. הדרייב הזה הניע אותי שנים. פעם, באיזה חור באמריקה, עצרתי בתחנת דלק, 8:00 בבוקר, יצאתי מהאוטו ואני קולט במכונית לידנו להקה. ואז בפינה עוד בחור עם גיטרה. ובמזנון עוד להקה. הבנתי שכולם באו לפה לעשות מוזיקה, שהתחרות תהיה מאוד קשה, וכדאי שנהיה ממש, אבל ממש טובים. זה מבעיר אותי, תחרות".

"גם עם אפס כסף בכיס, גם עם ריבים מטורפים בינינו, גם כשיש געגועים הביתה ואני רוצה רק ללכת מפה, כשעליתי לבמה, לא משנה מה קרה במהלך היום, קרה משהו מיוחד. היינו מנגנים שירים שלא ניגנו בחיים קודם, על הבמה, וזה קרה. השיר פתאום נוצר על הבמה. גרנו בהוסטל בסנטה קרוז חצי שנה ותיעדנו את החיים שלנו. אולי יום אחד נעשה עם זה משהו. יש לי מאות שעות של מוזיקה ושירים שהוקלטו על מיני–דיסק. גם זה שוכב שם. יום יבוא".

אתה עובד עם חבר'ה צעירים. ראית את העתיד של הרוק הישראלי?

"השראה? לחתוך סלט נותן לי השראה. לוקח לי המון זמן לעשות סלט. יש משהו ברפטטיביות שמכניס אותי להתבוננות פנימית".

“ממש לא. אני הכי רציני".