אם לא זורעים בפרומו דם, דמעות או זרע, אנחנו לא טורחים להפנות את המבט

עכשיו לך תסביר לו שאם לא זורעים בפרומו דם, דמעות או זרע, אנחנו לא טורחים אפילו להפנות את המבט אל המסך. וגם אין זמן להסביר, הערב כבר ממשיך ל"בית ספר למוזיקה". לכאורה, תוכנית תמימה ואידיאלית לצפייה משפחתית. בפועל, גם כאן הווליום מחריש אוזניים. בייחוד זה של הסופרלטיבים החלולים. כל מתמודד הוא נפלא. יוצא דופן. מלך אמיתי. כל ביצוע הוא מרטיט, משמיט לסת, קורע את הלב. ובסיום כל שיר חברי צוות המומחים מתחרים ביניהם בעוצמת מחיאות הכפיים והפעלת שרירי הפנים, המבטאים חוויה אקסטטית. כשהשופטים מעניקים לילדים ציונים יבשים, הם נשמעים כמעט אנטיפתים. מה “טוב מאוד"? תגיד שאיבדת הכרה בפזמון. מה אתה, צרפתי? גם כאן, בני הקטן מגלה תכונות מדאיגות של מבקר לעתיד. “אם לכולם אומרים שהם מעולים ונהדרים", הוא שואל, “אז מה זה בכלל מעניין?". זה לא. אבל אנחנו כבר לא יכולים אחרת.