כשנפל לידיה "נופל מחוץ לזמן", ספרו הפיוטי והעצוב כל כך של דויד גרוסמן, היא לא הייתה יכולה להניח אותו מהידיים, נשאבה אל העצב של אב שאיבד את בנו והתחברה באמצעותו לסיפור הפרטי שלה, סיפור של ילדה שאיבדה את אביה. וכשהילה כהן אלעזר הגיעה לשורה ההיא בספר, שהולכת ככה: "באוגוסט הוא מת, וכשהגיע סופו של החודש ההוא, כל הזמן חשבתי, איך אוכל לעבור לספטמבר והוא יישאר באוגוסט?" - הבינה שמישהו דייק אותה עד כאב. "כשמישהו קרוב לך מת, אתה לא מבין איך זה שהכל בחוץ ממשיך, בעוד אצלך הכל נגמר", היא מסבירה.
וכמו שבספרו דויד גרוסמן הולך והולך, כמו בתוך חלום, ומנסה לפגוש את בנו המת, כך כהן אלעזר עבדה על האלבום. "הלכתי בלי לדעת מה אפגוש".
מנקודה זו ואילך הגעגוע הפרטי של כהן אלעזר אל אביה, דוד (דדו) אלעזר ז"ל, הופך מאישי לציבורי. בדיוק כפי שהוא היה אבא שלה ושל שני אחיה, אבל גם אישיות ציבורית ולאומית, כמי שהיה אלוף פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים ורמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים.
"מי שלא יודע לכאוב, לא יודע לשמוח. זה הולך ביחד. גם אם אתה לא רוצה להרגיש עצוב, זה הרי חלק ממנעד הרגשות. לא חייבים להיקבר לתוך הכאב, אלא לחיות אותו".