הפגישה עם סולו יורמן הסתיימה באופן הכי מדכא שאפשר להעלות על הדעת. בקושי גרם של אופטימיות. המפיק והמנהל האישי המיתולוגי, שטיפח דורות של אמנים, בין היתר את אריק סיני, גלי עטרי, גידי גוב, מאיר בנאי, החברים של נטאשה, משגר אזהרה קודרת. "אני חושב להתאבד", הוא מודיע מיד, "אין לי כבר טעם בחיים. אני לא יודע אם מחר יהרגו אותי, שמישהו יציל אותי".
יורמן בן ה–65 פעל בסצינת הבידור והמוזיקה המקומית במשך עשרות שנים. מפיק ותיק שכאמור אחראי לכמה מסיפורי ההצלחה הגדולים כאן בשנות ה–70, ה–80 וה–90. אבל מאז הוא היה מעורב בכמה הפקות כושלות, נקלע לחובות כבדים, ירד מנכסיו, הסתבך עם האנשים הלא נכונים ונאבק במחשבות הרסניות על התאבדות.
יורמן, גרוש ואב לארבע בנות, נולד בטימישוארה ב–1950. בילדותו עלה עם משפחתו לישראל והם התיישבו בחיפה. בשנות ה–60 כמעט כל נער ישראלי שהעריץ את אלביס פרסלי או קליף ריצ'ארד והצלליות מצא עצמו מנגן בלהקת קצב מקומית. כך גם סולו החל את דרכו המוזיקלית כזמר וכגיטריסט בלהקת "הנמרים" החיפאית. הרכב נוסף שבו ניגן היה עם חבר נעוריו מהשכונה, מייק בראנט. "גדלנו יחד, יושבים על הברזלים", הוא נזכר. "היינו מבלים ליד חנות תקליטים בחיפה ומייק היה שומע שירים ושר אותם ברחוב לעוברים ושבים. כבר אז ידענו שהוא יהיה גדול". יורמן גם היה חצי מהצמד "שחור ולבן".
"אלה היו שירים גסים, אבל האישיות של ישראל הפכה אותם למצחיקים", סולו מספר, "נועז יחסית לאותן השנים. מופע הפתיחה התקיים במועדון 'הנרי השמיני' בהרצליה. תמיד היה אצלנו מפוצץ. בהפסקות הקהל היה כותב בדיחות גסות, וישראל היה מקריא אותן. רצנו עם המופע חמש שנים, הוא לא רצה להיגמר".
מאוחר יותר חבר יורמן ליהודה ברקן ולרוני יעקב להפקת תוכנית המתיחות של ברקן ברדיו "קול השלום" של אייבי נתן, וכן להכנת הג'ינגלים של התחנה. ברקן ויורמן שיתפו פעולה גם בסרט המתיחות "חייך, אכלת אותה".
סולו הפיק במקביל מספר פרויקטים, ביניהם "סולו ראשון" של כישרונות צעירים, שבו השתתפו בין השאר מיסטר הרי עם הלהיט "אל תשכחי אותנו", פבלו רוזנברג ואתי אנקרי. כמו כן היה אחראי ל"בציר טוב", הרומן המוזיקלי של אילן וירצברג ושמעון גלבץ למילות השירים של המשוררת יונה וולך, ולסרט "שוברים", שבו השתתפו בין היתר הטאלנטים שלו, סיני, בנאי, עטרי ודודו דותן.
"זה היה צריך להיגמר לפני שנים רבות, אבל נולדה לנו בת, וזה שינה את התוכניות".
"בוודאי, יש לנו בת משותפת, אבל הקשר שלנו הוא סביב הבת בלבד ושום דבר אחר מעבר".
"מאוד. ועוד איך מתחרט. עשיתי טעויות מאוד גדולות. הייתה עם טל התאהבות, וכשאתה מתאהב אתה נמצא במקום לא טוב, עסקית וכלכלית".
בשנות האלפיים, לאחר הפקת מופע "קסם המזרח", נקלע סולו לקשיים כלכליים. ב–2011 הוצא נגדו צו כינוס נכסים, שבוטל ב–2014. כיום הוא נאבק על קיומו. גר בדירה צנועה במרכז תל אביב, שרוי בחובות לשוק האפור ומתקשה לראות אור בקצה המנהרה. הוא עובד על מופע המחווה לקובי אשרת ומגלגל בראש רעיונות נוספים, בתקווה שיבוא יום ויצליח ליישם אותם.
"זה גלגל שחור שנמשך 15 שנה. החל מהגירושים מאשתי הראשונה, דרך הפקות שהצליחו אמנותית אך הפסדתי עליהן כסף, מוסדות ומועדונים שמבטיחים לך הבטחות ואתה משקיע ובסוף הם נעלמים לך. בעלי מועדונים הזמינו אצלי הופעות ונתנו צ'קים ללא כיסוי, אז הבנק חסם לי את האשראי וצברתי עוד ועוד חובות. מכרתי את הדירה שהייתה לי בהדר יוסף כדי לכסות אותם, אבל זה לא הספיק. וכשלא הייתה ברירה, פניתי לשוק האפור, מקום לא הכי נעים לבלות בו. ולמרות זאת, נשארתי בלי כלום".
"בזכות המלאך ששומר עלי, שאולי, שסייע לי בשנה האחרונה לשלם את הכספים בזמן, זה עדיין לא קרה. אבל עכשיו, כשכבר אין לו אפשרות לעזור לי, אני פוחד ללכת ברחוב, חושש שיהרגו אותי. עוד לא הגעתי לזה, אבל אני ממש ממש קרוב לזה. אני מפחד. יש לי טעם לחיות רק בשביל הבת הקטנה. אני חושב לא פעם על התאבדות. כמה אני יכול לחכות לטוב? אין לי אף אחד. אני אדם בודד. עזוב. אם לא אקבל תמיכה, אז אין מוצא. אני עושה דברים ועובד כל הזמן, אבל לא בכל הפקה אתה יכול להרוויח. אני לא יכול לסחוב יותר. אני הולך ונחלש".
"אין גופים שיכולים לסייע. אני חושב שזה עניין של הממשלה לדאוג לנו. יש הרבה מפיקים שנתנו את החיים שלהם למען התרבות, וזכותם הבסיסית היא להתקיים בכבוד. כל מה שהשגתי זה מעבודה קשה, ועכשיו כשאני צריך עזרה אין למי לפנות. אני עובד בתחום השירה העברית כמעט 50 שנה, עשיתי קרוב ל–500 שירים, עשרות להיטים, גידלתי דורות של אמנים, הפקות בלי סוף, 24 תקליטי זהב ופלטינה. לא מגיע לאדם כזה קצת כבוד? שמישהו יבוא ויגיד 'אני תומך בך, אני אעזור לך'".
"אני לא מתעסק בזה, לא שואל את עצמי את השאלות האלה. אני אוהב לעבוד, אוהב את העבודה שלי, אוהב להפיק, אני יצירתי, מעולם לא לקחתי יום חופש. זה דווקא עושה לי טוב לשמוע ברדיו את הזמרים שגידלתי. השירים שלהם חיים איתי כל כך הרבה שנים".
"בזמני היו הרבה פחות שירים, הרבה פחות אמנים. כשעבדתי עם גלי עטרי, חצי שנה לפני שיצא הסינגל הראשון כבר תיאמנו ראיונות לרדיו ולטלוויזיה. היום יוצאים מאות אלבומים, ומי בכלל מתייחס. היום הניהול האישי הוא הרבה יותר קשה. אני יודע כל צעד קטן בצורה מדויקת, כי עשיתי אותו 5,000 פעם, אבל התעשייה השתנתה לגמרי. היום מנהל אישי זה אח של אמן, או הספר שלו, או אני לא יודע מה. איזה ידע הוא יכול להעביר לו? קריירה צריך לדעת לנהל. נקודה".
"אני פייטר, לפחות בתחום הזה. אני לא אדם שמרים ידיים או נבהל".
"אין לי חלומות, יש לי פנטזיות אמנותיות שאני מנסה ליישם. יש כמה פרויקטים על הפרק, אבל אני לא יודע כמה זמן אחיה כדי להגשים אותם".
התרעות פיקוד העורף