בשנת 1973 שב חנוך לישראל, אחרי כישלון תקליט הסולו האנגלי שלו, כשהבין שלעולם לא יוכל להתחרות במגרש שבו מככבים אלטון ג'ון, קט סטיבנס וג'ון לנון. באותו זמן ממש חזר זילבר לישראל, אחרי שגנז אלבום שלם שהקליט באנגלית. חנוך היה בן 28 כשתמוז הוקמה, אחרי שלמד משחק בבית צבי, הוציא אלבומים עם אריק איינשטיין, היה לגאון התורן של המוזיקה הישראלית, נסע לאנגליה בניסיון לפצוח בקריירה בינלאומית וחזר חבול ומותש.
“למען האמת, להקה זה קוץ בתחת", אומר חנוך, "זה הדבר הכי קשה בעולם. זה לא טבעי בשום צורה שהיא להיות חבר בלהקה, אלא אם כן זה כל מה שאתה רוצה בחיים, או שאתה כל כך הרבה שנים כמו מיק ג'אגר, שאתה כבר זורם עם זה". אבל חנוך חיפש להקה קבועה שתנגן איתו ברגע שנחת בישראל. "גרתי עם ליהי אשתי ועם מאיה הקטנה בבית הוריה של אשתי בפתח תקווה", הוא מספר. "כמה מהשירים של תמוז, כמו 'פנס הרחוב' ו'לא יכול לישון עכשיו' נכתבו שם, בין הפרדס לבין הרחוב, בלילות של נדודי שינה ומחשבות ורגשות שהציפו אותי בתקופה ההיא. מצאתי את להקת בני נח, חבר'ה אמריקאים שהיו כאן בארץ, ומכיוון שבאנגליה עבדתי עם להקת הוקפוט של כלב קוואי חיפשתי בארץ להקה שתנגן כמוהם. הקלטתי איתם את הגרסה הראשונה של 'לא יודע איך לומר לך', את הגרסה הראשונה ל'בואי לרקוד' ואת 'לך לפסיכיאטר', אבל שם זה נגמר. זה לא התגבש לתקליט שלם".
בהמשך 1974 הזמין אריק איינשטיין את חנוך וזילבר להשתתף במופע שלו, "סע לאט". "עשיתי כל מיני דברים כשחזרתי מלונדון", אומר חנוך, "אחד מהם היה לנגן כמה חודשים עם דני ליטני, מתי כספי ואריאל זילבר. אבל השירים שם לא התאימו בשום צורה ללהקה. יום אחד מתי ודני לא באו, נשארנו אריאל זילבר ואני, וככה בעצם התחיל הגרעין של תמוז. קודם ניגנו עם בסיסט אמריקאי, אדם זיידל, ואז צירפנו את מאיר ישראל וכשהגיעו שני הילדים מהצפון, איתן גדרון ויהודה עדר, היה לי ברור שאפשר לעשות משהו שחלמתי עליו".
"הם חיממו את אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים בסיבוב של 'סע לאט'", מספר מאיר ישראל. "הקהל היה חסר סבלנות. אנשים צרחו - אריק, אריק, תביאו את אריק. אז אריאל ושלום באו אלי וביקשו שאעלה איתם לנגן. 'אם יהיו תופים, יהיה קצב, אולי הקהל לא ירצה שנעוף מהבמה', זילבר אמר. הסכמתי. עשינו את זה קצת, ואז זה התחיל להתגלגל".
החמ"ל היה המשרד של אריק איינשטיין, ששימש כמפקדה שממנה שוגרה פצצת תמוז אל העולם. איינשטיין, אחרי צאת האלבום "סע לאט", פשוט התאהב בתמוז. הם קיבלו את החדר במשרדי חברת ההפקות הגר, ברחוב אבן גבירול 115, מתחת למסעדת "כתר המזרח". הלהקה עשתה שם חזרות מבוקר עד ערב. אריק איינשטיין היה בא לבקר לפעמים. "אריק אהב את הרוח של הלהקה, אנחנו היינו כבדים כאלה ואריק היה מלא הומור", אומר חנוך, "ואריק עשה בשבילנו הכל. הוא זה שהציע לנו לחמם אותו בהופעות. הוא נתן לנו חדר לעבוד בו ללא תמורה והוא אפילו דאג לנו לכסף, אריק מימן אותנו, כי ההופעות איתו הצליחו להחזיק אותנו עם הראש מעל המים".
“תמוז קרתה הרבה בזכות אריק איינשטיין", אומר גם אשר ביטנסקי שהיה אז בן 22 וכבר אמרגן חרוץ שידע לסגור הופעות בכל רחבי הארץ לאמנים ולהקות. "אריק שלח יד לעזרה כי הוא הבין שתמוז היא אירוע, משהו מיוחד, להקה חשובה. הוא הבין את זה לפני כולם. גם לפני הלהקה עצמה".
"אריק גם המציא לנו את השם", מספר עדר. "בהתחלה הוא אמר ללהקה שלכם יקראו 'אולימפיאדה', אבל שלום אמר - מה פתאום 'אולימפיאדה'? איזה מין שם זה? אז אריק חשב רגע, ואמר: 'תמוז'. כולם תהו לרגע. 'תמוז'? ואריק אמר בביטחון גמור: 'תמוז'. זה ישדר משהו חם. של קיץ. 'תמוז'".
ואכן, ייתכן שלהב היה החוט, שבלעדיו האלבום "סוף עונת התפוזים" לא היה הופך ליצירת מופת מכוננת ושלום חנוך לא היה הופך לגיבור רוק מקומי. "ידעתי שזה הבן אדם שבעזרתו נוכל להגשים את השאיפות שלנו", אומר חנוך. "לואי היה מקצוען, היה לו ציוד חדשני, הוא הבין רוק'נרול. הוא עבד שעות על כל תפקיד ועל כל מעבר. הוא פתח את השירים לכיוונים שלא חלמתי שאפשר להגיע אליהם. לואי יודע להוציא מאנשים את מה שהם לא מאמינים שיש בהם. אני נתתי לו להוציא ממני. זה שיש מישהו שאומר לי, אתה יודע מה, שלום? אולי תנסה משהו אחר? אני לא מרגיש נוח עם השירה שלך פה. אז זה בעיני התפקיד של מפיק. הוא כל הזמן נותן פידבק. הוא גם טריגר".
מכיוון שאיינשטיין היה הפטרון האוהב, הגיע גם חברו הטוב ושותפו ליצירה אורי זוהר לעבודה עם תמוז. זוהר ואיינשטיין, חברים טובים, כבר היו אחרי העבודה המשותפת בסרט "שבלול" שביים בועז דוידזון, סדרת התוכניות "לול" שנעשתה לטלויזיה הישראלית ושני הסרטים הארוכים "מציצים" ו"עיניים גדולות", שביים זוהר. איינשטיין המליץ שזוהר יבוא לעשות קצת סדר בהופעות. הם נפגשו בחדרי חזרות וגם לישיבות בבתיהם של חנוך ועדר. זוהר היה איש חזק, כוחני, יצירתי מאוד אבל גם שתלטן ופראי. "אף אחד לא העז להגיד כלום לאורי", מודה חנוך. "קיבלו את המרות שלו בכל מקום שבו הוא היה, כי באמת היה לו כישרון גדול והיו לו גם קבלות והצלחות".
אבל בתמוז היה גורם שלא הכיר בסמכותו של זוהר - המפיק לואי להב. "אורי זוהר ניסה לעשות מזה מופע, עם קטעי קישור, כמו הצגה", אומר יהודה עדר. "אבל לואי שנא את זה. ערב אחד זה הגיע להתפוצצות. לואי נכנס באורי בכל הכוח, הוא ירד עליו רצח. הוא אמר לו - שמע, אדון אורי, זה לא תיאטרון פה. זה רוק'נרול ואתה לא מבין בזה כלום. אין לך מושג מה זו הופעת רוק. השתררה שתיקה. סוג של חרדה. אני חושב שלואי רצה להראות לו שהוא זה שקובע. הוא בעצם אמר פה: אני הבוס. היה לו מספיק ביטחון לעמוד מול אורי זוהר, להסתכל לו בעיניים ולמעשה לזרוק אותו החוצה מכל מעורבות בתמוז. וזה עבד. זוהר שתק. אמר, 'אוקיי, איך שאתם רוצים. אתם לא צריכים אותי', ועזב את הבית".
הערב הזה היה חשוב. ראשית, הוא קיבע את תמוז בתודעתם של כל הנוכחים כלהקת רוק ממשית. כזו שפועלת בתוך שדה אחר של התייחסות - אמנות, לא בידור. תמוז לא הייתה להקה מצחיקה ולא התכוונה להיות שום דבר חוץ מלהקת רוק. שנית, האקט של להב הניח בידיו את המושכות לתוצאה הסופית, באולפן וגם על הבמה, של "סוף עונת התפוזים".
"לואי הכריח את שלום לספר סיפורים בין השירים", מספר עדר. "שלום לא רצה. לואי לחץ עליו לתקשר עם הקהל. לואי כפה עלינו לעשות פתיחות ארוכות לשירים. ממש ארוכות. 'עוד מוזיקה, עוד', הוא היה אומר, 'תנו לי עוד פעם את הפראזה הזו, ועוד אחת'. וזילבר אמר לו: 'אבל הקהל מתעצבן מזה'. ולואי ענה: 'הקהל מתעצבן? שיתעצבן. שיקשיבו'".
התרעות פיקוד העורף