המתופף אלון הלל, 63, נולד בתל אביב, למד בפנימיית הדסים ושירת בתזמורת חיל האוויר של צה"ל. לאורך השנים ניגן עם מיטב האמנים הישראלים, ובהם אריק איינשטיין, יהודית רביץ, ריטה, נוער שוליים, רמי קלינשטיין ולהקת המועצה, מתי כספי ויהודה פוליקר. עם שלום חנוך הקליט הלל את האלבומים "אדם בתוך עצמו" (1977) ואת "מחכים למשיח" (1985), ועם שלמה ארצי עבד על "דרכים" (1979) ו"תרקוד" (1984). הלל מתגורר ברמת אביב ואב לשלושה בנים: רונן, יונן וגלעד - שלושתם ממשיכים את דרכו ועוסקים בתחום המוזיקה. בימים אלה הוא מריץ עם להקתו "שלישיית אלון הלל" מופע ובו הוא מארח את המוזיקאי משה לוי - ויחד הם שרים משיריהם של להקת תמוז, שלום חנוך ואריאל זילבר.
"מקרה אחד חריג אירע כשהייתי בתזמורת חיל האוויר. לקח אותי איתן מסורי להקלטה הראשונה בחיי. שמו של הזמר היה רפי גינת, ואני ניגנתי כל כך גרוע, עד שהביאו את אהרל'ה קמינסקי לנגן ולתקן את מה שעשיתי. את זה בטח הייתי עושה שוב".
"אם מסתכלים על מה שמאחורי הדברים, אפשר למנות כמה סיבות: אבחנו אצלי ADHD (סוג של הפרעת קשב – ר"ז) בגיל מאוחר מאוד. הייתי תלמיד גרוע, מוסח בקלות, והתופים, כנראה, היו בשבילי גם כלי להוצאת אנרגיה וגם יכולתי להתרכז ולהשקיע בדבר שאני אוהב. זה כלי שנותן כוח ושליטה, מפעיל את כל הגוף כולל הראש, תמיד בולט, אפילו שהמתופף נמצא מאחורי סוללת תופים. כנראה הייתי צריך את זה".
שמו של הלל הולך לפניו, והוא אחד המתופפים הפופולריים ביותר בקרב זמרים, מעבדים וכותבים. ההסבר שלו לסיבת הצלחתו אינו חד־משמעי. כן, ללא ספק הוא הכיר את האנשים הנכונים בזמן הנכון, אבל לאלה לא הייתה כל משמעות אם הוא היה חסר את הכישרון הגדול שבו ניחן. "בהדסים הייתי בלהקה עם רוני בראון, מבעלי הליקון, ובחדר איתי היה ראובן (רובנס) סלומון, לשעבר סולן להקת אטרף", הוא מספר, "אכן גן עדן, לפחות בתקופה ההיא. אבל אני חושב שמה שעושה נגן לפופולרי הוא דבר מורכב מאוד, במיוחד אם אתה גם נגן הקלטות, שזה שונה מנגן הופעות - אפשר למנות יצירתיות, הבעה, יכולת לבצע ברמה גבוהה בזמן אמת, יכולת להבין לאן השיר הולך, הקשבה לטקסט, עקביות, יכולת להתחבר לנגנים אחרים, דינמיקה רחבה, שליטה בהרבה סגנונות והאפשרות להתאים אותם או חלקים מהם למוזיקה אחרת. אתה צריך להיות פתוח להצעות, אסרטיביות, יכולת להוציא את האגו לחופשה, אינטליגנציה מוזיקלית, רגישות גבוהה, לדעת מתי להגזים בנגינה או לא, לקבל אחריות, להתחבר למאזינים ולתת להם מההנאה שלך, והכי חשוב - דמיון, דמיון, דמיון. זה מה שיביא אותך הכי רחוק".
"
כיום, לרוב אני מקליט את הטרקים (רצועות) של התופים לבד, מתוך כורח או העדפה, כשבאזניות מתנגן השיר - לפעמים ראשוני לחלוטין. במקרים כאלה אני צריך לדמיין לאן השיר מכוון, לעתים הפלייבק כבר מוכן לגמרי ואני צריך להתאים את עצמי לקיים. נוצר מצב שברוב המקרים אין לי מושג עם מי ניגנתי. לפעמים, אחרי שהקלטתי שניים־שלושה טייקים טובים, מבקשים שאנגן שוב לגמרי איך שבא לי, לתת את הפרשנות שלי.
"הקלטת תופים היא מסובכת, 10־14 מיקרופונים רגישים קולטים כל רשרוש; האפשרויות לתיקונים מוגבלות, כי לצד הטכני מתלווים גם מצב רוח, מצב פיזי וקושי רב לשחזר דברים שניגנת לפני רגע. הרי אנחנו משתנים מדקה לדקה".
הלל היה שם כשהכל קרה - כשחברות התקליטים המעטות פה סיננו חומרים, כשהיו פחות תחנות רדיו וכשלטלוויזיה היו מעט שעות שידור. רק מעטים - אלה שהוגדרו מוצלחים בידי ה"קודקודים שלמעלה" - הצליחו להפיק אלבום, להיכנס לפלייליסט ולרשימת ההשמעה של התחנה הנחשבת ולהופיע בשעות השיא הדחוקות של המסך הקטן. "אלו שסוננו ושלא השקיעו בהם - לא הקליטו, לא הושמעו ולא מכרו", משחזר הלל. "אז התפרסמו זמרי הקסטות שהקליטו בתקציבים נמוכים יותר ומכרו המון קלטות. אגב, לא רק מזרחים עשו את זה. כיום - וכבר די הרבה שנים - אנשים פשוט מקליטים בבית. לא צריך אולפן גדול וציוד יקר; הציוד הדיגיטלי מאפשר לעשות נפלאות בתקציב נמוך יחסית, וכל אחד שכתב איזה שיר סתמי, בלי יותר מדי ידע מוזיקלי או הפקתי, יכול להקליט ולהוציא לאור. כבר לא חייבים רדיו, יש יוטיוב. ממילא לא מוכרים יותר מדי. במקום לקנות מוזיקה, מורידים. למה? כי אפשר. נראה אם יגנבו למישהו גלגל מהאוטו, אוי ואבוי. אבל שיר? חפיף.
התרעות פיקוד העורף