הם נמצאים במסדרון, מסודרים בהמוניהם בארון פתוח שנושק לתקרה הגבוהה. הם גם בחדר העבודה ובסלון. יודעי דבר טוענים שברשותו של אלי פיכמן נמצא אוסף התקליטים הרציני ביותר בישראל, והוא מונה יותר מ־10,000 אלבומים. מחר (שישי, 10:00־15:00) יגיע פיכמן עם חלק קטן מהאוסף שלו ליריד התקליטים שייערך במתחם הגלריה בדיזנגוף סנטר בתל אביב. יהיו שם אלפי תקליטים חדשים ומשומשים, במה שמהווה עוד שלב בחזרה ההמונית של המאזינים אל הוויניל הישן והטוב.
פיכמן התחיל לאסוף תקליטים כבר לפני 40 שנה. הוא היה אז בן 15. הזמן שחלף לא משכיח ממנו את ההתרגשות שנלוותה לקניית האלבום הראשון שלו. "זה היה בוטלג לא רשמי מהופעה של הביטלס ביפן בשנת 1966", הוא משחזר. "רכשתי אותו מחנות בשם 'מנגו', שלא קיימת כיום, שהייתה המקום הראשון הרציני בארץ שבו היה אפשר לקנות מוזיקה, בעיקר דברים מיוחדים. מבחינתי, רק לבקר בחנות הזאת היה דבר גדול".
באותה תקופה הקסטות היו הדרך הזולה והמהירה יותר לשמוע מוזיקה, אבל פיכמן התאהב בסאונד של התקליטים ובצד הוויזואלי שלהם והתחיל לאסוף. "יש לי אלבומים ישראליים נדירים של פופיק ארנון, שמוליק קראוס, דני בן ישראל, עוזי והסגנונות, מלכת האמבטיה", הוא מונה. "כמעט כל מה שיצא בארץ בשנות ה־60 וה־70. יש לי גם אלבומים מהגל החדש של שנות ה־80, הישראלי והבינלאומי. ברשותי האוסף הכי גדול של תקליטונים של אמנים ישראליים, וכמובן, השמות הגדולים במוזיקה העולמית בתחום הפופ והרוק, גם תקליטים נדירים".
התקופה הטובה לאוסף של פיכמן הייתה התקופה הרעה ביותר למעמדו של התקליט בעולם. זה היה בשנות ה־90 ובתחילת שנות האלפיים, תור הזהב של הדיסקים. אמרו ששומעים בהם טוב יותר, שקל לאחסן בהם מספר רב יותר של שירים, שהם לא תופסים מקום על המדף. הכל נכון. אבל את פיכמן זה לא עניין, הוא נשאר נאמן לאהבתו. ובעוד אנשים החליטו למכור את האוספים שלהם, הוא קנה וקנה. "השגתי בזול יחסית הרבה דברים טובים", הוא מודה. "האמת היא שגם אני קניתי דיסקים, לפחות בהתחלה, אבל לא התרשמתי מהסאונד ונפטרתי מרובם".
את התוספות לאוסף הגדל והולך שלו הוא משיג בחנויות תקליטים, אצל אנשים פרטיים ובעיקר בנסיעות לחו"ל. "מוזיקה היא תחביב בחיים שלי ונשארה בגדר תחביב", אומר מי שלפרנסתו עוסק בהוראת היסטוריה בתיכון. "אבל בתחביב הזה השקעתי לא מעט כסף, זמן ובעיקר אהבה".
"יש דברים שאני יודע שלעולם לא אשיג. למשל, הדמו הראשון שהביטלס הקליטו, באולפן הביתי שלהם, ויצאו איתו לעניין את חברות התקליטים. התקליט הזה הגיע לאספן, והוא פנה לסותבי'ס, שימכרו אותו במכירה פומבית. כשהם פרסמו את דבר המכירה, פול מקרטני שלח שליחים מטעמו שישתתפו במכירה הפומבית. הוא קנה אותו ב־150 אלף דולר ואחסן אותו בכספת שלו. נעשו הערכות למחיר העכשווי של התקליט הזה, אבל לטעמי אין לזה מחיר. תקליט אחר, שיש לו מחיר והייתי רוצה להשיג, הוא 'פליז פליז מי' של הביטלס משנת 1963, אבל המחיר שלו הוא כ־700 פאונד, ואיני יכול להרשות לעצמי".
התרעות פיקוד העורף