מגיספן ועד אלברשטיין: דודו ברק מוציא ספר חדש ומדבר על כולם

חולצת 'משכית' זה היט/ חולצה של 'אתא' - בול

וביטניק זה להיט/ והיפי זה קול.

חייל קרבי - פגז/ וג'ובניק - חננה אש

ואלביס זה נועז/ וקליף לא מתייאש..."

לא תאמינו, אבל מחבר השיר העסיסי "שקשוק", שממנו מובא הבית הפותח שלפניכם, איננו אלא דודו ברק, המחבר עתיר ההשראה של "ארץ ישראל יפה", "אחי גיבורי התהילה", "אחכה לך", "שובי בת ירושלים", "חופשי ומאושר" ועוד להיטי–עד רבים נוספים. האם זה אותו דודו ברק, שהפליא להתפייט בשיריו בעברית נפלאה, ועתה תפס ג'ננה עם החננה ולפתע הוא מתפרחח לו בכתיבתו?

ובכן, אולי תתפלאו, אבל זה אותו יוצר אשף מילים, שכשרצה להגיע עם מרכולתו, קרי שיריו, למלחינים ולזמרים, במקום לפנות להדסטארט ולאתרים אחרים של גיוס המונים, כמקובל היום, הוציא בימים אלה בהוצאת סטימצקי את "שיר קורא ללחן", ספר שיריו החדש.

איך מגיע מי שהתבלט בעברית הגבוהה שלו, כפי שכתבת ללחן של אפי נצר ב"רחל של הכנרת" ("טבל השחר במימי כנרת,/ אוושת רוחות קלה וציפורים,/ בזהב שולי המים/ היא לבדה עוברת,/ ועל שכמה לה טנא–מזמורים") להשתקשק בלי חשבון בשיר החדש, אני שואל אותו תחילה.

"את השיר ההוא כתב עלם צעיר ומאז עיניו נפקחו, לאחר שמזמן אכל מעץ הדעת טוב ורע ורואה את המציאות בעין אחרת ובראש מפוכח", הוא משיב. "אם אני כותב בהמשך השיר החדש - 'שתלים בעיגולים/ ומתיחת צוואר.// ובוטוקס וצללים,/ ואף קטן ישר.// ובטן מתוחה,/ שטוחה ומרוחה./ מבט מטיל חצים,// מוכה רוחות פרצים', הרי זה שכיום הכל סובב סביב המראה החיצוני והניסיון לשרוד בעולם של הצעירים. אני מסתכל על זה קצת בציניות, קצת בהומור, במבט של אדם שבשנה הבאה אינשאללה יחגוג 70 שנה ורואה שהעולם השתנה והארץ השתנתה".

"חלק מהדברים לטובה וחלקים אחרים - פחות".

"אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל רואה דור חדש, שהוא אומנם נהדר, אבל הדברים שמעניינים אותו לעניות דעתי שונים מהדברים שעניינו את הדור שלי ואפילו את הדור של בנַי. יש לי הרושם, אולי אני טועה, שהיום לא נדרשים כל כך לקריאה, אם כי בטוח שיש חבר'ה שקוראים. נראה לי שהיום יש משהו מאוד שטוח ומנוכר. אלה הם פני הדור עם האינסטוש ועם השמינטוש, כולל הלקוניות שמביאה לנו שפת המחשב וכולל תוכניות בידור פנטסטיות כמו 'גב האומה' ו'ארץ נהדרת'".

"שום מאמץ. אם אני כותב בהמשך השיר 'הייתי שיק, הייתי שוק', הרי שלונסקי לא רק שהקדים אותי בכך בהרבה, אלא גם הטעין אותי. אף אם אני טוען נגד השטחיות, אני לא בא ממקום גבוה ולא רוצה להתנשא על פני איש".

"ממש לא. זה לא פתטי, כי אני עדיין שומר על חרוז ועל משקל, גם על בית ועל פזמון חוזר. וכשאני כותב בשיר אחר על שלוש שיושבות בבית קפה על עוגה ועל הפוך, האחת שחקנית, השנייה דוגמנית והשלישית רקדנית בהילוך די נמוך, אני קורא להן ימימה, קציעה וקרן הפוך, כשמות בנותיו של איוב. זה מהתנ"ך, אבל אנחנו חיים היום ויודעים שאין מה לעשות, העולם שייך לצעירים. אני לא מקנא בהם ולא מתבייש כשנכדי קוראים לי 'סבא שקנאי', מאחר שיש לי קצת 'גוידר', כלומר סנטר כפול. בכיף, שיקראו לי ככה. הרי אני סבא'לה, אם כי לצערי עם מקל".

"אני לא יודע איך הייתי מתנהג אם הייתי נשאר כרגיל, ללא נכות ברגלי השמאלית, שנחתה עלי כרעם ביום בהיר. אתה יודע מה? נראה לי שממרום גילי הייתי משתובב. מתישהו חוזרים לשובבות. לפני יומיים עליתי על קברו של כתרי(אל), אחי, שנפטר לפני חמש שנים והקראתי לו דווקא את השיר השובב על משחקי הילדות שלנו".