אפשר ללכת לפתרון הקל ולהגיד שהוא היה הגדול מכולם. אז כן, היו לו קול ענק ושירים פנטסטיים; אבל גם לאבנר גדסי יש קול ענק ושירים פנטסטיים, וגם לשלומי שבת ולעוד מעטים וטובים אחרים.
יגידו שהוא מת באורח טרגי ומסתורי. יותר מעפרה חזה ז"ל? הנה מישהי עם קול נהדר, שירים נפלאים ומוות יותר מסתורי מהמוות של מרילין מונרו, אלביס פרסלי, ג'ון קנדי והנסיכה דיאנה ביחד. ובכל זאת, השנים שעוברות משכיחות את חזה והשירים שלה. אז למה דווקא ארגוב?
גם העובדה שהוא לא בר־תיוק ואי אפשר באמת להגדיר אותו - אינה עוזרת. אני גם לא קונה את הניסיונות לגמד את כישרונו ולהגיד שרק עם השנים נבנה המיתוס ושמו התהדר. אם זה לא היה טוב, זה לא היה מחזיק עד היום.
אולי התשובה טמונה בכך שהוא עדיין נותר סימן שאלה - כזה שאי אפשר באמת להכניס אותו למגירה ברורה. היה לו את זה בטונות. הרי כריזמה היא הדבר הכי מבוקש בתעשיית הבידור, ואותה היה לארגוב יותר מכל דבר אחר: יותר מקול, יותר ממוזיקה, יותר מסיפור אישי.
במידה מסוימת ארגוב משקף את פני המדינה: מצולק, עז, חסר גבולות ברורים ושנוי במחלוקת. לכן ככל הנראה הוא לא יורד מסדר היום, ודמותו ממשיכה לרתק אותנו גם כיום.
התרעות פיקוד העורף