אריק איינשטיין לא היה חבר שלי. אני הייתי עוד אחד מעשרות אלפי מעריציו. ביולי 2002 שוחחתי איתו בנוגע לתמונה ישנה שמצאתי בארכיוני. תמונה מ–1944, שבה הוא צולם בגן הלה ברחוב גורדון עם ישראל (פולי) פוליאקוב מהגשש. אחרי השיחה הזו נפלו כל המחיצות, הסטיגמות, הדעות הקדומות והפחד הכמעט משתק שיחשוד בי כ"עיתונאי קטן שלי", עד שהפך גם אותי כמו הרבה אחרים לסוג של ידיד שלו. ידיד של אגדה.
"מה רואים בתמונה? לאאאאאא!!!! איך התמונה הזאת הגיעה אליך?", הוא הזדעק כשדיווחתי לו על הממצאים. "אתה בטוח שזה אני? אתה יכול לשכפל לי? בטח שאני זוכר את הגן הזה. הוא היה בתחילת רחוב גורדון, ליד הים. הגן של הלה, הלה רזניק. גן מקסים. פולי סיפר לי אחרי שנים שהיינו באותו גן, אבל אני לא זוכר אותו משם. הוא גם צעיר ממני בשנתיים. דיברנו על זה המון פעמים".
המילים זרמו מפיו: "יש לי תמונות מהגן, אבל את התמונה הספציפית הזאת אין לי. אני לא חושב שאוכל לזהות את שאר הילדים. איך אפשר לזכור מהגן? אני זוכר שיעל, הבת של פילץ, זה מהמלונות, הייתה איתנו. זו הייתה תקופה נהדרת. המדינה עוד לא קמה. פולי גר שני בתים מהגן. אבא שלו היה כדורגלן בהפועל תל אביב, נבחרת ישראל. גם אני גרתי בגורדון, נולדתי שם. פולי גר בהתחלת הרחוב ואני במספר 31".
השיחה איתו הפכה לכתבה, ולאחר שהכתבה התפרסמה בגיליון יום העצמאות של "פנאי פלוס" ב–2003, הוא התקשר אלי. זאת הייתה הפעם הראשונה (והאחרונה) שהרגשתי שאלוהים התקשר אלי. השיחה התארכה: אהב מאוד שאני גר ברחוב מכבי וסיפר על צילומי "עיניים גדולות" ברחוב הנ"ל. על התקופה שבה שיחק כדורסל בנוער של הפועל ת"א עם אילן זייגר (זוהר), שהיה מאמן שלי בהפועל אפיקים, ושיחק איתו בנוער של הפועל ועוד. קצרה היריעה.
כשהתחוור לו שאני לא תל אביבי בדם, אלא קיבוצניק מאפיקים באורגינל, שאל מיד אם אני מכיר את עליה גורביץ', וסיפר שלמד ב"גורדון" עם אחיה הצעיר, איתן, אביו של הבמאי ילון גורביץ', שעשה את "ימי מוסקט" בעקבות אלבום משותף ("מוסקט") עם שלום חנוך שיצא ב–1999.
מאז ניהלנו כמה שיחות "חבריות" בטלפון במהלך השנים 2004–2002. שנות האינתיפאדה השנייה. ימים עוכרי שלווה של פיגועי תופת, אש, דם ותמרות עשן.
אם חשבתי שאיינשטיין "יושב על הגדר", מסתגר, מתנתק ומשתבלל מפני המציאות החיצונית, התבדיתי קשות. גיליתי אדם מעורב עד צוואר, דעתן שזה פחד, איש שיחה קומוניקטיבי מרתק, נדיב, מקשיב, שופע דימויים, שולט בסלנג העדכני, מצחיק עד דמעות, כואב את מה שקרה למדינה שפעם כל כך אהב. למדינה שאולי הייתה יכולה להיות, והיום מרחם עליה ומתבוסס בדמה. נאמנים פצעי אוהב.
להלן תמלול כמה שיחות טלפון עם איינשטיין, שהוקלטו לטובת ההיסטוריה, והתעוררו לחיים מחודשים בעקבות מותו הפתאומי ב–26 בנובמבר 2013. מהמעט שהכרתי אותו, והרבה שהכרתי ממפעל חייו האומנותי - אני יכול להעיד שכל מה שנאמר ונכתב על איינשטיין מאז מותו הוא קצה הקרחון, אפס קצהו של מה שהיה באמת. אגדה כבר אמרנו?
"אילן? אהלן".
"בגדד היה שחקן בוקס. משקל זבוב. כשהאנגלים היו פה, הוא היחיד שניצח אותם. הוא היה סדרן בקולנוע 'אוריון', מה שנהיה אחרי זה 'אורלי'. פטקה היה אחראי על המגרש עשרות שנים. הוא היה טיפוס טיפוס".
"פה ה'בואנס נוצ'ס' זה הסלמאת, חבר'ה, אני הולך לישון. תעירו אותנו באחרית הימים. אנחנו עייפים כבר מכל הדברים, מכל השטויות. כל הדברים השליליים שחוזרים על עצמם. עייפים מלשאול את אותן שאלות. לקבל את אותן תשובות. להיות כלואים באותן החומות. אז חבר'ה, אנחנו עייפים, נמאס לנו, אז בואנס נוצ'ס. יעני, סלמאת. כאילו. לילה טוב, חבר'ה. אנחנו הולכים. זה כמו הדוב. תעירו אותנו כשהכל יהיה בסדר. אין לנו כוח יותר. את הלחן של השיר כתב ברי סחרוף, גם טורקי - כמוך, לא? בסך הכל הקונספציה של האלבום 'שתי גיטרות בס תופים' הוא יותר רישום מציור. מינימליסטי. יותר מחוספס. יותר שחור–לבן. רישום פחם. זה מה שהיה לי בראש".
התרעות פיקוד העורף