אבל המראה היפה הזה, של רבבת בני אדם הממלאים היכל ספורט באקסטזה דתית ממש, מייחלים להיגאל, מפריע לי במובן אחר. כי אין לי ספק שחלק ניכר מהצופים, שהתפייטו למוחרת בפסוקים שכאילו יצאו מהברית החדשה, יעמדו על הרגליים האחוריות וינחרו בבוז כשמישהו יפגיש אותם עם תכנים השאובים מהדת שלהם עצמם. היהדות. ואל תנסו לערוך הפרדה בין חוויה רוחנית הנובעת מיצירת אומנות ובין החיפוש אחרי אלוהים. הם מגיעים, בסופו של דבר, מאותו מקום ממש. מתחושת האפסיות שלנו, מהחיפוש אחרי משמעות ואחרי סוג של רועה, שיכניס קצת סדר והיגיון ותחושת גאולה לתוך הקיום הכאוטי כל כך. כולנו (או רובנו המוחלט) מחפשים כל הזמן במי ובמה להאמין. יש פשוט אין ספור דרכים להגיע לשם (וטוב שכך).
וזה מחזיר אותי לאנטגוניזם שיש כאן, בקרב ישראלים רבים מאזורי השמאל–מרכז, כלפי כל מה שמדיף ריח של יהדות. ואם להיאחז באקטואליה - בסערה המגוחכת שפרצה בעקבות נאום ה"בשמאל שכחו מה זה להיות יהודים 2" של אבי גבאי. הרי מה בעצם אמר המנהיג הטרי (והמרתק) של מפלגת העבודה?
התרעות פיקוד העורף