איך שנפלטים לאוויר צלילי הגיטרה הראשונים, מתובלים באקורדיון, ופוליקר פוצח ב"יום אביב, ריחות לילך... יום יפה לדוג בנהר, בתוכי הלב נשבר", נשבר הקרח, והקסם הפוליקרי אופף מכל עבר ומשכיח את כל הבלי היומיום - מיהונתן גפן ועד דודו אלהרר. "לאן את נוסעת? לאן את נוסעת?", מיילל פוליקר, "שנים וכלום עוד לא נמחק".
מהרגע שבו הרכבת הפוליקרית יוצאת מהתחנה, הקהל שבוי בעיניים עצומות. כל שיר מכה ברקות, מזכיר נשכחות, מציף זיכרונות, פורט על נימים מודחקים ומיטיב עם שירים שקיבלו כרטיס כניסה אל הנצח. "ואולי, מרחוק, איזה אושר מתגנב אל החלון", הוא שר, ולרגע מתגנבת תקווה שאולי מרחוק ילבין גם כאן מפרש לבן באופק.
המופע עובד כמו חוויה קולנועית לכל דבר. בין שיר לשיר, מבליחה דמותה של הלינה בירנבאום, אמו של יעקב גלעד - שותפו של פוליקר ליצירת האלבום המופתי - שמספרת סיפורים מצמררים ממחנות ההשמדה בפולין; וגם דמותו של ג'קו פוליקר, אביו של יהודה, שמעלה באוב את גורלו כאוד עשן של יהודי סלוניקי שנשרפו באושוויץ.
התרעות פיקוד העורף