“זו אותה המנגינה מן הבוקר הראשון/ זו אותה המנגינה מאז ועד יומי האחרון”, שרים הפרברים באחד השירים מארגנטינה ש”גייר” למענם אהוד מנור. עם המנגינה הזו בפיו נושא חורי (78), כמעט 60 שנה ברציפות את הדגל המוזיקלי האיכותי שלו, לצד עיסוקים מחוץ לעולם הצלילים.
הגם שכיום הוא מלין על המוזיקה המזרחית, שורשיו של חורי נטועים בבגדד, בירת עיראק, שם גדל כבנו של סוחר בדים. “היו לי פטיפון עם מנואלה ותקליטים משלי מגיל 3־4”, סיפר לי בראיון אי־אז ב־72’. כעת הוא מוסיף מנקודת מבט בוגרת יותר: “בכל שבת היו באים אלינו אורחים. כדי להשוויץ בפניהם, אמא שלי הייתה שמה אותי על כיסא והייתי שר לאורחים שיר של פאריד אל־אטרש. כמי שמטבעו בכלל לא אוהב להתבלט, כמה ששנאתי את זה”.
לאחר שעם עלייתה ארצה ב־51’ התקבלה משפחת חורי לבושת המחלצות בריסוס בדי־די־טי בשדה התעופה בלוד, היא עשתה את צעדיה הראשונים במדינה אפופת הצנע אצל קרובים בצפון תל אביב. “אני מהפרברים, אבל תמיד צפוני”, מעיר חורי בחיוך. מה שעוד לא יודעים עליו, זה שהוא, מסמלי התרבות העברית, למד בילדותו בבית הספר הצרפתי של המיסיון ביפו.
חבר התנדב לארגן להם הופעות. השניים יצאו לבושים טיפ־טופ בחליפות ובעניבות לבית הספר לריקודי עם שהיה לכוריאוגרף יואב אשריאל: “החבר’ה המיוזעים, שלבשו מכנסיים קצרים, התיישבו מולנו על הרצפה, ולא ידענו מה לעשות עם עצמנו. שרנו שם שירים מדרום אמריקה שלמדנו באותו יום, ועם 30 הלירות שקיבלנו חגגנו על גזוז”.
משמעותית יותר הייתה הופעתם על במת חגיגת העצמאות ברמת אביב, כעבור זמן קצר. “אתם ממש טובים”, התפעל משירתם המנחה עזריה רפפורט, איש קול ישראל: “הוא הביא אותנו ליוסף אריה, מנהל מחלקת הבידור, שהבטיח לשלב אותנו בפינת החובבים בתוכנית ‘בידור 61’. זה לא מצא חן בעיניי. ‘אנחנו מקצוענים’, העזתי למחות ואמרתי לנסים - ‘יאללה, בוא נכניס את הגיטרות ונלך הביתה’, והלב שלי שקשק. פחדתי שניזרק מכל המדרגות ותלך ההזדמנות לשיר ברדיו. מי בכלל חלם על טלוויזיה”.
התרעות פיקוד העורף