"אני נזכר בהיסטוריה הזו וכולי צמרמורת", אומר אלוני בעודנו מעלעלים באלבומים, במחזות ובתקליטי הסדנה שגודשים את חדר העבודה שלו בביתו ביהוד. "כמה מהאנשים שהשתתפו בסדנה הלכו לעולמם, וזו תקופה שלא תחזור. אני אומנם לא אדם שמתגעגע לעבר וכל הזמן אני יוצר במלוא ההשראה, אבל אני מתגעגע לחדוות היצירה ההיא ולעשייה במסגרת הסדנה. זה היה הפרויקט הגדול הראשון שכולו פרי עמלי, מא' ועד ת'. וזה גם פרי עמלה של אשתי אוגניה, שסייעה לי ועדיין מסייעת לכל אורך הדרך".
אלוני (78), שמזוהה עם שכונת התקווה, דווקא נולד בפתח תקווה וגדל בשכונת יד אליהו בתל אביב. בילדותו למד בבית הספר היסודי עמיאל בשכונת התקווה, "וכשקיבלתי מלגת הצטיינות מבית הספר ועברתי ללמוד בתיכון צייטלין, קיבלתי את המכה הראשונה שלי", הוא נזכר. "פתאום הבנתי איפה אני נמצא ואיפה נמצאים הילדים שבאו ממקום אחר בתל אביב. פתאום הבנתי את הפער: מה לימדו אותנו בבית הספר בשכונת התקווה ועם איזה מטען רוחני הגיעו הילדים שלמדו בבתי ספר בשכונות אחרות בתל אביב.
"אני לא אשכח את השיעור הראשון באנגלית בתיכון צייטלין עם המורה בומבך, שנכנס לכיתה ומיד דיבר באנגלית. הילדים מבתי הספר האחרים הבינו אותו וידעו על מה הוא מדבר, ואנחנו, משכונת התקווה, בקושי ידענו לכתוב את ה־ABC. אותו דבר קרה גם במתמטיקה. מהר מאוד הבנתי שבית הספר הוא מקום שונה לגמרי מהמקום שממנו באתי, וזה השפיע עלי מאוד".
הפער שחש בבית הספר התיכון שימש לו בסוף שנות ה־60 השראה לכתיבת המחזמר "פרחים מפלסטיק". "בחרתי דווקא במונח הזה, כי אלו פרחים שלא צריך להשקות אותם", מסביר אלוני. "נתתי את הדימוי של שכונת התקווה, כי לא משקיעים שם שום דבר. הפרחים אבודים. עם המחזה הזה פניתי לכל מיני תיאטראות, אבל אף תיאטרון לא רצה להעלות אותו".
כתיבת המחזה לא באה לאלוני יש מאין. "באתי מרקע של משחק", הוא מדגיש. "השתתפתי בתסכיתים של מיכאל אוהד ברדיו 'קול ישראל לנוער', וכילד שיחקתי בתיאטרון 'במתנו', בתיאטרון הילדים 'תילון תליל' של מנחם גולן וגם בתיאטרון 'האוהל'. בנקודה מסוימת לא אהבתי יותר את עצמי על הבמה. נמשכתי אל מאחורי הקלעים, דהיינו לכתוב ולביים. כל הזמן כתבתי: מחזות, תסכיתים וסיפורים. הוצאתי שני ספרים בשנות ה־60, את 'דמעות כתובות' ב־1963 ואת 'ילדי הקט מחייך' ב־1965. מחזה בשם 'איזבלה' שכתבתי זכה בציון לשבח בתחרות מטעם משרד החינוך והתרבות".
ואז הגיע "פרחים מפלסטיק". "המחזה הזה נוצר מתוך כוונת מחאה בעיקר", הוא אומר. "רציתי להעביר דרכו בצורה אמיתית את הבעיות והמציאות בשכונה". משראה שאין תיאטרון אשר ניאות להרים את הכפפה ולפנות את הבמה עבור המחזה שלו, החליט אלוני לעשות זאת בעצמו. "מכיוון שהיה לי כושר מנהיגות טבעי וידעתי כבר אז לביים ולרכז אנשים סביבי, הסתובבתי עם אשתי אוגניה על הלמברטה עם הסירה בשכונת התקווה והגעתי למרכזים שונים כשאני מחפש אנשים שידעתי שיש להם משיכה כלשהי לתחום התיאטרון".
עם האנשים שליקט אלוני בחיפושיו נמנו הזמר מיכאל סינואני, רפי אמינוף, אפרים שבתאי, ברוך ששון, יוסי "ג'וג'ו השמן" ויטה, אתי חבני, בן עמי שומלי, המתופף יחזקאל ששון ובהמשך גם הגיטריסט והמוזיקאי בני עציוני. משתתף נוסף בסדנה היה אחיו של אלוני, יאיר ז"ל, שגר בשכנות אליו, ליווה את הסדנה בכל שנות קיומה והיה כישרון גדול. אלוני עצמו השתתף כשחקן בכל הצגות הסדנה והיה אחראי על האימפרוביזציות וקטעי ההומור.
החזרות להצגה הראשונה התקיימו בדירת הזוגות הצעירים החדשה שלו ושל אשתו ברחוב דרך הניצחון בתל אביב, שאליה עברו זמן קצר לפני כן. "כמעט בכל ערב אחרי שעות העבודה החבר'ה היו מגיעים אלינו לדירה לחזרות. לא היה לנו ריהוט, לא הייתה ספה, כולם היו יושבים על הרצפה. מאוחר יותר ארגנתי את המקלט של הבניין שבו גרנו, כי החזרות בדירה הפריעו לשכנים. זה לא היה מקצועי, אבל מה שהיה בראש מעיינינו זה העשייה נטו. עשינו הכל לבד ולא היינו תלויים באף אחד, ואף אחד מאיתנו לא חשב על כסף או על רווח. רק ליצור".
התרעות פיקוד העורף