המלחין יוסי מר־חיים, מוזיקאי לכל עת, מקפץ בקלילות פנתרית מסגנון לסגנון ומסוגל להפיק צליל מכל מה שמזדמן לידיו, כולל אפילו מקדחה חשמלית, שואב אבק ומכסחת דשא. ב־1993 הוציא בין שאר מפעלותיו עם המוזיקאי יאיר סתוי את הספר “הכל זהב” ובו סיפור גלגולי הזמר העברי דרך עטיפות התקליטים.
הראשון מבין שני התקליטורים שצורפו לספר כהדגמה לשירים הנסקרים, “מ”היו לילות” בביצוע אסתר עופרים ועד “גן השקמים” בביצוע ריקה זראי, ומ”הכל זהב” בביצוע “התרנגולים” עד “זמר נוגה” בביצוע החלונות הגבוהים, יכול להיחשב כבית לורדים מוזיקלי, כשכל שיריו רלוונטיים כיום לא פחות משנות דור. מר־חיים רב הפנים הוא האיש לשאול אם גם הלהיטים של היום ישרדו בעוד שנות דור.
בחזרה לאמצע שנות ה־80. “מיד לאחר שהלחנתי את המוזיקה להצגה ‘נטושים’ שלו, הלל הציע לי להמשיך איתו ב’מאמי’”, משחזר מר־חיים. “אולי הוא חשב שאוכל לעשות את זה לבד, אבל אמרתי לו שלאופרת רוק כזאת אני צריך איתי מישהו שחושב רוק ולא מתפזר על פני סוגי מוזיקה שונים כמוני. פנינו ליוצרים שונים, ובהם פוליקר. אהוד בנאי רק התפרסם, עם השירים ‘עיר מקלט’ ו’עגל הזהב’. שמענו אותם בתקליט שדרים והבנו שחובה ליצור איתו קשר”.
כך נרקם מעשה המרכבה המוזיקלי יוצא הדופן של “מאמי”. אל בנאי, שאז, בגלגולו הטרום־דתי, שר חומרים נועזים שהיום לא היה מעז להתקרב אליהם, הצטרפו הנגנים יוסי אלפנט, גיל סמטנה וז’אן ז’אק גולדברג, חבריו מלהקת “הפליטים”. מר־חיים הביא עמו את הקלידן שפי ישי, שעם אלפנט היה מופקד על העיבודים ועל ההפקה המוזיקלית של המופע. כמו כן הוא שימש כמפיק המוזיקלי של התקליט הכפול שיצא בעקבותיו.
התרעות פיקוד העורף