הפגישה בינינו התקיימה זמן קצר לפני שפולני התבשרה על זכייתה בפרס ישראל לתיאטרון, מחווה הולמת וראויה למי שנחשבת לאחת הנשים המשפיעות על התרבות הישראלית. "אני לא מתרגשת מהפרס, כי הזמנים קשים והמצב בארץ קשה. אנחנו בעתות לא פשוטות", אמרה השבוע. "אבל אני שמחה על הפרס, כי אני זקוקה לממון בשביל להתקיים. הכרה כבר יש לי, כשאתה עושה דברים ואתה משקיע וטוב בהם, אז מעריכים אותך".
במהלך שיחתי עם פולני בת ה־91 התחלתי להבין את המהות של התרנגולים, הלהקה המפורסמת והמצליחה ביותר בשנות ה־60. למעשה אין ישראלי שלא גדל על שירי הלהקה. בגני הילדים שרים עד היום את הפזמון מ"שיר השכונה" - "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע", וברדיו עדיין משמיעים את "אין כמו יפו בלילות", "זאת מרחוב פנורמה" וגם את "ככה סתם כאילו כלום". בשלוש שנות קיומה טיפחה הלהקה בניצוחה של פולני כישרונות רבים, בהם שלישיית הגשש החיוור, יהורם גאון, חנן גולדבלט, ליאור ייני ועליזה רוזן שעשו חיל בהמשך.
שובבות הנעורים, ההומור הצברי והפזמונים שהיטיבו לתאר את המציאות הישראלית וההווי במדינה הצעירה של ראשית שנות ה־60, הפכו את התרנגולים לנושאי בשורה חדשה. הם שרטטו את דמות הישראלי האולטימטיבי: הפוחז, הרגיש, האוהב ובעיקר היפה.
התרעות פיקוד העורף