"ברוב הקניונים והעסקים בארץ ממעטים להשמיע מוזיקה ישראלית כדי להימנע מתשלום על זכויות יוצרים ומבצעים. וכשהכיס מדבר, את אף אחד לא מעניינת הפטריוטיות הכרוכה בהשמעת מוזיקה כזאת”, יוצא דני גוטפריד, פסנתרן הג’ז של המדינה, בהאשמה מפתיעה, רגע לפני שיחגגו לו 80 שנים מוזיקליות ביום שישי הקרוב, במופע “ארמסטרונג מחבק את גוטפריד”, שיתקיים במוזיאון תל אביב במסגרת “פסטיבל ניו אורלינס בתל אביב”.
“כדי לתקן את המעוות, חייבת לבוא התערבות ממשלתית”, קובע גוטפריד, יו”ר איגוד המוזיקאים הישראלי ומנכ”ל עילם, עמותת התמלוגים של המוזיקאים בישראל. “אדם שירצה להשמיע מוזיקה במקום ציבורי יחויב ש־25% ממנה תהיה ישראלית. שמים רגליים לכל ניסיון להגיע לחוק כזה”.
גוטפריד, שממשיך לפלרטט בלהט עם הפסנתר, אמור להגיע לגבורות רק ב־6 בנובמבר. “לא אני קבעתי את שם המופע שנערך לכבודי בפסטיבל”, הוא מעיר בחיוך. “אם היו שואלים אותי, כאחד ממוקיריו של ארמסטרונג הייתי מציע להפוך את הכותרת”.
לדבריו, פעם אחת זכה להיות נוכח בהופעתו של מי שנחשב כגדול אמני הג’ז בתבל. היה זה ב־14 באפריל 59’, לפני 60 שנה, בהופעתו לחיילים בהיכל התרבות במסגרת סיבוב הופעות בישראל. “ארמסטרונג הילך עלי קסם לא רק בשל איכות נגינתו בחצוצרה, הידועה לכל, אלא גם בהיותו אישיות בימתית ממדרגה ראשונה”, מציין גוטפריד.
גוטפריד גדל בקריית מוצקין כבן יחיד להורים יוצאי פולין. אביו היה פחח, שעם הזמן פתח חנות לכלי בית שבה עבדה גם אמו. שניהם לא היו מוזיקלים, אבל ביום ההולדת הרביעי שלו הם השכילו להביא לו פסנתר צעצוע במתנה. מופתעים מכך שניגן כל שיר ששמע, הם עשו את כל הדרך לתל אביב כדי שגם פנינה זלצמן, הגברת הראשונה של הפסנתר, תיוודע לכישרונו. בעקבות המפגש איתה למד בקונסרבטוריון ע”ש דוניה ויצמן בחיפה.
במשפחתו ציפו שיצמח להם רובינשטיין חדש. מי חלם על ג’ז. אבל זה לא היה פשוט. “חוץ ממוזיקה, אהבתי עוד דברים, כמו לשחק עם חברים בכדור”, הוא נזכר. “אמא שלי הייתה מחזיקה אותי במשטר ברזל על מנת שאעמוד במכסת שעות הנגינה היומית שהייתי מחויב אליה. היא אפילו הייתה מפתה אותי בכסף כדי שאקנה לי ממתקים ובתמורה אנגן. אהבתי מאוד מוזיקה, אבל לא הייתי מלך החריצות. בעניין של החזרות הייתי די ברדקיסט. זה לא מנע ממני בגיל 14, עם סיום לימודיי בקונסרבטוריון, לנסוע פעם בשבוע באוטובוסים לרמת גן, כדי ללמוד פסנתר אצל אילונה וינצה־קראוס. במקביל ניגנתי בתזמורת הגדנ”ע בניצוחו של המלחין ארתור גלברון. בהחלט הייתי כולי במסלול הקלאסי”.
כשהשתחרר, פנה גוטפריד לאוניברסיטה העברית. “למעשה, רציתי ללמוד כימיה”, הוא חושף. “תמיד אהבתי מאוד כימיה. אפילו הייתה לי בבית מעבדה שבה עשיתי ניסויים. אבל איכשהו התגלגלתי ללימודי כלכלה, לצד התחלת הקריירה המקצועית שלי במוזיקה. לא תאמין היכן עשיתי בה את הצעדים הראשונים. בירושלים פגשתי את בן העיר, הנשפן אלברט פיאמנטה, שניגן במקביל אלי בתזמורת צה”ל. ‘יש לנו עבודה בריקודים בסופי שבוע - בשישי בבית קפה בנתניה, קרוב לים, ולמחרת בירושלים; אנחנו צריכים פסנתרן ורוצים שתנגן איתנו’, אמר לי. ‘אם גם אפשר להרוויח קצת כסף, בכיף’, קיבלתי את ההצעה שלו”.
התרעות פיקוד העורף