"העולם הוא לרגליך סופרסטאר, מלך והמון כמו כוכב עליון, הקהל סוגד אליך סופרסטאר, המעריצים מסביבך רצים, אבל איש כאן לא יודע, כמה עצובים חייך וכמה קשה להיות אליל הנוער, שלהם תמיד היית, אך עולם פרטי רצית כי כה בודדים הינם חיי הזוהר". מילים אלו משירם מהסבנטיז של אילן גולדהירש וחיים אלגרנטי, בביצוע הצמד הנשכח מירי וחיימון, היטיבו לתאר את תופעת "אליל הנוער" כפי שנתפסה אז. אז, להיות אליל נוער פירושו היה לקבל בדואר שקים של מכתבי מעריצים מכל הארץ ולענות להם בכתב יד; במקום סטורי היו פוסטרים עם תמונות הכוכבים שעיטרו את החדר; והכי קרוב לסלפי הייתה גלויה בהקדשה אישית.
מי שחוו את החוויה הזו מקרוב היו ששי קשת, אילנית, אבי טולדנו ועדנה לב, כוכבי הפופ של אותן שנים, ומי שאמונים על נכסי צאן ברזל בזמר העברי. "זה מרגיש לי ממש כמו פגישת מחזור", אומר ששי קשת, כשהוא נכנס לחדר ורואה את אילנית ואבי טולדנו מתאפרים לקראת הצילומים לכתבה. "אתם נראים בדיוק כמו פעם, השנים דילגו עליכם".
"הבמה משאירה אותנו ככה ששי", עונה לו טולדנו, "כל פעם שיוצא לנו להיפגש, נראה לי שאתה נעשה צעיר יותר".
"כשאני רואה אתכם פה אני נזכר בזמנים שהיינו חורשים את הארץ עם שלמה צח, איזו תקופה מטורפת", מוסיף קשת ואילנית אומרת: "בשבוע שעבר הופעתי בזאפה, ובכל פעם מחדש זה מרגש אותי לראות את האהבה של הקהל ככה, לשירים ואליי".
מלבד שכבת הגיל, המשותף לכל חברי הרביעייה הוא העובדה שכולם הוכתרו כזמרי השנה בשנות ה־70 העליזות. אלא שכשאני שואל אותם מה המכנה המשותף שלהם, הם מתקשים לענות. "שכולנו מסתובבים עם מקל הליכה?", צוחק קשת. "שכולנו זמרים מאותו שנתון?", תוהה טולדנו. "כולנו היינו זמרי השנה לפני מיליון שנה", חורצת לבסוף לב.
אילנית: "חיינו בתקופה תמימה ביותר, עולם קטן יותר, לא היו יותר מדי אמנים. היום צצים בכל תוכניות הריאליטי אינספור זמרים צעירים וחדשים שמקליטים כמה להיטים, והם פתאום זמרי השנה. השאלה היא לאן הם ממשיכים משם".
קשת: "בימים ההם, עד שאנחנו הגענו לטייטל של 'זמר השנה' בתעודת הזהות המוזיקלית שלנו, עברנו דרך ארוכה מאוד. בכלל, עד שיכולתי להגיד שאני 'זמר' הייתי צריך לעבור דרך ארוכה. כולנו".
טולדנו: "היום יש אלף זמרים על כל מטר מרובע, ואני חושב שדברים יצאו מכלל שליטה, לא מעט בגלל ריבוי תחנות הרדיו והטלוויזיה. פעם יכלו לספור פחות או יותר על שתי ידיים את הזמרים שבאמת עושים את המלאכה בגדול, בימים של 100% רייטינג. בכל פעם שהשמיעו אותך ברדיו או הראו אותך בטלוויזיה, כל המדינה שמעה וצפתה וכולם זיהו אותך. התקופה הזו של אז לא יכולה להשתוות לתקופה של היום".
קשת: "רק שלא יישמע שאנחנו כמו הזקנים הממורמרים האלה מהחבובות שמקטרים. לכל תקופה יש את הזמן שלה, והכל בסדר גמור, וכל מי שזוכה בתואר 'זמר השנה' - כל הכבוד לו. אבל אני חייב לומר לך בכנות שאם הייתי צריך להתחיל עכשיו את הקריירה, לא בטוח שהייתי יכול לעמוד בכל הדברים האלה שנעשים היום: הרשתות החברתיות והשיווק באינסטגרם וריבוי האמנים. אני לא בנוי לזה. זו תחרות כמעט בלתי אפשרית. אנחנו בנויים אחרת".
אילנית: "נכון, וגם מעט מאוד מהזמרים והשחקנים כיום ממשיכים בקריירה לאורך זמן. אלה שבאמת משקיעים ויש להם את יחסי הציבור הנכונים והמשרד הנכון - מצליחים, אבל גם ראיתי כאלה שזכו בתואר כלשהו ואז נעלמו".
קשת: "אי אפשר לעשות הכללות, אנחנו מעריכים את כולם".
טולדנו: "אני לא מאמין שהיום כל כך בקלות עושים קריירה של 40־50 שנה. זה נראה בלתי אפשרי. רק יחידי סגולה יכולים. נדע זאת בעתיד, אם נהיה פה".
לב: "היום עולם המוזיקה שונה לחלוטין. בתקופה שלנו היה יותר קל לבלוט מאשר היום".
אילנית: "שרתי מגיל קטן מאוד. כבר בגיל שבע הופעתי בטלוויזיה בברזיל, שם גדלתי בילדותי, עם הלהקה השכונתית. שרנו שירי סמבה. כשעליתי לארץ אהבתי לשיר ושרתי בשמחות של המשפחה, עד שיום אחד, בת דודתי, אתי פולישוק, שניגנה על אקורדיון, רשמה אותנו לתחרות כישרונות צעירים של מעריב וויצו בהיכל התרבות. הייתי בת 12 ושרתי שם בפורטוגזית ובספרדית וזכיתי במקום הראשון. באמצע שנות ה־60 הכרתי את שלמה (צח – ד"פ) ונולד הצמד 'אילן ואילנית', והשאר היסטוריה".
טולדנו: "תוכנית הטלוויזיה הראשונה שלי הייתה בגיל 8־9 בקזבלנקה שבמרוקו, לאחר שזכיתי בתחרות שירה במקום ראשון. כשעליתי לארץ, השתתפתי גם ב'תשואות ראשונות'. משה וילנסקי אהב את השירים ששרתי והזמין אותי להקליט את 'זוהי יפו', שהפך ללהיט הראשון שלי עוד לפני שהגעתי ללהקת גייסות השריון".
לב: "מגיל שבע כבר היה מובן מאליו לכולם שאני זמרת. כשהייתי בכיתה ב', היו באים תלמידים מכיתה ח' לשמוע אותי שרה בכל שישי. בגיל 12 התחלתי להופיע בסדנת תיאטרון לילדים בחיפה, זה היה המקום הכי טבעי שלי בחיים. בגיל 15 הופעתי בכל מיני מקומות בחיפה עם הגיטרה, ובגיל 16 אפילו קיבלתי הזמנה להשתתף בתיאטרון של גיורא גודיק, אבל הוריי אסרו עליי כי רצו שאסיים תיכון. לפני הצבא כבר היה לי את הלהיט 'כומתה אדומה', וכשהתגייסתי וסיימתי טירונות כבר היה ידוע שאהיה בלהקת פיקוד צפון".
טולדנו: "רציתי שהקריירה שלי תימשך, אבל בזמן אמת אתה לא באמת חושב, אתה פשוט יוצר שירים ומופיע ומייחל שהרגע הזה לא ייגמר לעולם".
לב: "לא חשבתי על זה, ואולי זו הייתה הטעות שלי בקריירה".
אילנית: "יש לנו את האנשים מאחורינו שחושבים קדימה. אצלי תמיד הייתה אהבת השירה לפני הכל. לשיר בשביל ליהנות. קודם כל אני נהנית לשיר. זה אומנם נשמע מעט אגואיסטי שאני שרה בשבילי לפני שאני שרה בשביל הקהל, אבל זו האמת. זו זכות וזו הנאה גדולה עבורי לשיר ולהופיע".
טולדנו (71) הוא האמן הראשון בארץ שהוכתר כ"זמר השנה": הוא זכה בתואר לראשונה במצעד הפזמונים הכללי בשנת 1968, עת שירת כסולן להקת גייסות השריון. בשנת 1969, כשנוסד מצעד הפזמונים העברי הראשון שנשען אך ורק על דירוג שירים ולחנים עבריים, הוא זכה בתואר בפעם השנייה ברצף.
לאורך השנים היה טולדנו גם היוצר של שיר השנה ("חי" שיצר לעפרה חזה זכה בתואר שיר השנה במצעד קול ישראל וגלי צה"ל בשנת 1983), פעמיים העפיל למקום השני באירוויזיון עם שירים שיצר ("חי" ו"הורה") וזכה אף בפרס כינור דוד לזמר השנה. כמו כן, הוא סיפק לא מעט להיטים שהפכו לקלאסיקות, בהן "זוהי יפו", "בדרך חזרה", "שלא לאהוב אותך", "מה חשוב היום?", "כל חיי", "תרקדי את הלילה", "עם רדת יום", "למה ככה", "חג יובל", "ידידי טינטן" ועוד.
אילנית (71) שזכתה הכי הרבה פעמים בתואר "זמרת השנה" - פעמיים במצעד של גלי צה"ל (1972 ו־1973) ושבע פעמים ברצף במצעד הפזמונים העברי השנתי של קול ישראל (1971־1977). כמו כן, זכתה בפרס כינור דוד לזמרת השנה. בין הקלאסיקות של אילנית נמצאים השירים "אי שם", "ללכת שבי אחרייך", "נחמה", "כבר אחרי חצות", "שיר של יום חולין", "אהבה היא שיר לשניים", "ושוב איתכם", "בשנה הבאה", "לכל אדם כוכב", "ארץ ארץ", "הבית של פיסטוק", "פרפר נחמד" ו"הנה ימים באים".
בבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב
קשת (71), שהוכתר כזמר השנה במצעד של קול ישראל לשנת 1971, סיפק לא מעט להיטים לאורך הסבנטיז, כגון "פנקס הקטן", "הלילה הארוך ביותר בעולם", "ותבוא עליכם הברכה", "שם ישנה גבעה רמה", "ומתוק האור בעיניים", "שישו ושמחו", "שובב עם לב זהב", "קרוב ורחוק" וכו'.
הצעירה שבחבורה, עדנה לב (69), זכתה בשנת 1972 בפרס כינור דוד לזמרת השנה והייתה באותן שנים לסטארית גדולה בזכות להיטים כמו "שתי אחיות", "בואו נשיר", "את ואני נולדנו בתש"ח", "קרן שמש, קרן זוהר", "שיר שכולו שאלות" ו"ידיד נפש".
קשת: "כשאני הפכתי לאליל נוער, זה היה עוד משהו די חדש. הכרנו את זה מחוברות כמו 'עולם הקולנוע' והשבועונים השונים, אבל בארץ לא ידעו כל כך מה זה לקרוע לך את הבגדים ולרוץ אחריך ולעשות כל מיני דברים מטורפים שעשו לנו. אני לא ידעתי איך לאכול את זה. הייתי ילד טוב, ביישן ומופנם. הייתי נכנס לקולנוע בחושך ויוצא בחושך. היה נראה לאנשים שאני שוויצר, הפלצן הכי גדול, כי הייתי מתחמק ממעריצים, אבל הייתי ביישן מטורף. זה פשוט הביך אותי נורא. לא ידעתי איך לקבל את ההיסטריה המטורפת הזו שהייתה סביבי. אני מודה שלא חייתי עם זה כל כך טוב. עובדה שדי מהר עזבתי את העניין הזה, אבל זו הייתה תקופה מטורפת לגמרי".
התרעות פיקוד העורף