"הכתיבה הצילה אותי": המשוררת אלקס ריף מפסיקה להתבייש ברוסיותה

ב־1991 היגרה אלקס ריף, אז בת חמש, עם הוריה מאוקראינה. ליום הראשון בגן הגיעה עם שמלת תחרה לבנה, גרביונים, סנדלים ופפיון אדום. כשצחקו עליה, הבינה שלהיות רוסייה זה משהו שצריך להתבייש בו, והחליטה שהיא לא רוסייה יותר. במשך 20 שנה הכחישה כל דבר רוסי בה. היא עשתה את המסלול המלא כדי להתקבל לחברה הישראלית: התנדבה במועצת תלמידים ובמד"א; עשתה שנת שירות בקהילה; שירתה כקצינה בצה"ל, חרף שירות צבאי קשה מאוד נפשית; סיימה תואר ראשון במדעי המדינה ומנהל עסקים, תואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית במסלול המצטיינים "צוערים לשירות המדינה", כמו גם מסלול תסריטאות של בית הספר לקולנוע סם שפיגל, ומסלול הליקון לשירה.

דווקא כשהרגישה ישראלית לכל דבר, משהו היה חסר לה – היא עצמה. לראשונה חשבה מה היא רוצה להיות, והבינה שהיא רוצה לעסוק בכתיבה, כי במשך שנים כתבה שירים וסיפורים למגירה. היא החלה ללמוד תסריטאות, וראתה שהנושא העיקרי שעליו היא כותבת הן חוויות ההגירה שלה. היא חברה לקבוצת "דור 1.5" - צעירים דוברי רוסית, ובאמצעותם החלה לקיים אירועי תרבות רוסית לדוברי עברית. מאז יזמה מעל 70 ערבי "טוסובקה" בכל הארץ. באחד מהם הכירה את ברי רוזנברג, וביחד איתו הובילה את הקמת "הבריגדה התרבותית", הפועלת להטמיע את הסיפור והתרבות של יוצאי ברית המועצות בתוך התרבות הישראלית.

ריף (33), משוררת וזמרת, זכתה בפרס מתנאל לספרות ושירה לשנת 2019, בהפקת אגודת הסופרים העברים, מרכז שז"ר ומכון ון ליר. פרס מתנאל מצטרף לפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם. ספר שיריה, "טִפשונת משטרים" (הוצאת פרדס), המסכם ב־50 שירים את חוויות ההגירה שלה מברית המועצות לישראל, זכה בפרס ספר הביכורים של מרכז הספר והספריות.

"ספרי עשוי מהמקום הכואב שלי", היא אומרת. "מהמקום שהתבייש במי שהוא. אבל חוץ מזה שמדובר בכתיבה אישית ומאוד חשופה, מדובר גם בכתיבה חברתית, כי הסיפור שלי הוא הסיפור של רבים מיוצאי ברית המועצות. לא בכדי קיבלתי החלטה להוציא אותו באמצעות גיוס המונים. החלטתי לעשות כן, לא רק בגלל הצורך בעזרה במימון הספר, אלא כי האמנתי שהספר הזה הוא לא רק ספר שירים. הוא יוזמה חברתית, שאני רוצה שיהיו לה שותפים - כבר בשלב ההתנעה - כמה שיותר קולות. ספר המבקש לתת קול ראשון לסיפורי ההגירה של מיליון דוברי רוסית בישראל, ראוי שייוולד כיוזמה חברתית. לא רק כיוזמה של משוררת ובית הוצאה לאור".

את השיר הראשון שלה בחיים כתבה יום אחרי רצח רבין, רק בת תשע. "לא ידעתי מי זה רבין בדיוק, או למה כולם עצובים, אבל כתבתי שיר על למה מלחמות זה רע, וכולנו מחכים לשלום שיכול להגיע כל יום", היא נזכרת. "מאז, כתיבת שירים הייתה סוג של מפלט עבורי. כשלא היה לי עם מי לדבר, או מישהו שיבין אותי - כתבתי למגירה. במובנים רבים הכתיבה הצילה אותי תקופות ארוכות. זה קרה במהלך התקופה הקשה בצבא, ובמהלך שינוי הקריירה. בצבא הייתי במקום לא נכון עבורי, אבל לא יכולתי לפנות לאף אחד. לא ידעתי למי לפנות. הוריי היו בחרדה בלי קשר, ובטח לא יכלו לתמוך בי, ונשארתי עם הקשיים הנפשיים לגמרי לבד. לא בכדי יותר משליש מהחיילים המתאבדים בצה״ל הם עולים. זאת הייתה תקופה קשה מאוד, ועוד יותר קשה לעבור אותה בלי רשתות חברתיות ובלי תמיכה מספיק חזקה מהבית. הכתיבה הצילה אותי. זה היה המקום ששמר אותי שפויה ואפשר לי לאוורר רגשות, לעבד, לבכות מילים. אבל בכל התקופה הזאת לא נגעתי בחוויות ההגירה. כתבתי, כמו מתבגרת טיפוסית, בעיקר על אהבה נכזבת, קצת על משברי זהות וחיפוש עצמי. רק כשהתחלתי ללמוד בסם שפיגל, והחלטתי לנסות כתיבה כקריירה, התחלתי לכתוב על חוויות ההגירה שלי. כשחיפשתי מה הסיפור שרק אני יכולה לספר. איפה המקום הכואב שלי. התחלתי לעבד את מערכות היחסים שלי עם ההורים; את הילדה הקטנה שהתביישה בעצמה; ואת כל מה שעברתי במסע הכומתה הישראלי".

לא מתביישת

את השירים הראשונים על חוויות ההגירה שלה קראה על במת אירוע שירה שיזמה בירושלים, "טוסובקה - שירת הגירה", לצד אמנים נוספים מברית המועצות, שיצרו בעקבות חוויית ההגירה שלהם. "להרגיש שיש לחוויות האלה מקום, שהן נוגעות באנשים - גם כאלה בלי רקע של ברית המועצות - אישר לי את התחושה שהנושאים האלה צריכים להיות נוכחים יותר בשיח הציבורי", היא אומרת. "יש להם מקום. משם לקח לי ארבע שנים לעבוד על הספר, ובעיקר אומץ להודות שאני משוררת. לא הייתי מסוגלת לראות בעצמי משוררת, כי ראיתי את עצמי עדיין כאותה ילדה קטנה, שכל הזמן צריכה להוכיח את עצמה, כלא שייכת. רק אחרי המסע הישראלי, שבו הבריגדה התקבלה בזרועות פתוחות למיינסטרים הישראלי, אזרתי אומץ ועבדתי על ספר בעזרתה האדירה של העורכת שלי, יעל גלוברמן. גם היא, כמו מלאך ששמר עליי, ידעה להוציא מהמילים שלי את הנפלאות והמדויקות שהיו בהן, ולעזור לי לגבש ספר".

במסגרת השינוי שעברה שינתה גם אות בשמה. "שינוי האות בשם הגיע לפני ארבע שנים, עם הפעילות החברתית, ולא במקרה", היא מסבירה. "אלכס, השם הגלותי, אך בכל זאת המתגלגל כל כך יפה עם האות כ׳ הישראלית, התאים לתקופה שבה ניסיתי להתקבל. קיצרתי מאלכסנדרה לאלכס. רציתי למצוא חן. אלקס, שם שנראה כמו טעות כתיב שדווקא דוברי רוסית עושים - הוא הטעות שהיא אני - שבה אני כבר לא מתביישת. ואולי יום אחד אאזור אומץ ואחזור לשם שבו קוראת לי אמי, והיום גם בן זוגי האהוב: שורה".