ניצולת השואה, הלינה בירנבאום: "אי אפשר להשוות את הקורונה לשואה"

"אחר כך כבר נראיתי בת 40", הוסיפה בירנבאום. "הייתה מגיפת טיפוס, בבלוק בו הייתי עם יותר מאלף אנשים - כעבור שבועיים 200-300 אנשים מתו. הם כבר החזיקו את הלחם שלהם, שלא יכלו לאכול. אני גם חליתי, אבל היה לי מזל שאת הסלקציות עשו כל שבועיים, ובדקו את הלשון, אם היא הייתה לבנה - אז זה טיפוס, וזה למוות. אם הלשון אדומה - אז זה בסדר. בבוקר הייתה סלקציה ועוד הייתי בריאה, בלילה חליתי ואחרי שבועיים כבר עברתי את זה, ועוד קיבלתי מכות מאיזה שומרת לילה אוקראינית תוך כדי שהייתי חולה עם כאב ראש וחום גבוה. אחרי שבועיים הייתה עוד פעם סלקציה - והוא אמרת לי להסתובב, לראות אם יש לי שיווי משקל, ואני לא יכולתי לזוז, לא אכלתי שבועיים, אבל ברגע שהוא אמר לי את המילה להסתובב, כאילו שמהו נכנס בי, הסתובבתי יותר מדי טוב ואז הוא הסתכל עליי בלעג, הגרמני, ואמר לי 'בת כמה את?'. אני אמרתי '17', אז הוא הסתכל עליי ואמר לי, 'את בת 40, ויש לך חוצפה להגיד שאת בת 17', ככה נראיתי".

"עכשיו אני שומעת את השיר, ויש לי בן, וכל העולם שומע את זה", הוסיפה הסופרת. "הייתי רוצה לנשק את המילים האלו כשיהודה פוליקר שר אותן".