השיר הזה, כמו אחרים שאותם משתפת שמיר בעמוד הפייסבוק שלה, הוא תוצר של פרץ יצירה שהיא חווה בתקופה האחרונה, מאז התפשטות הקורונה. "יש בי תחושה שמשהו נואש מתפרץ", אומרת הזמרת. "יש תחושה שמשותפת לשמאל ולאנשים שרוצים חירות ושלום, אנשים שהם לא חרדים ולא מקורבים לשלטון, אותם חילונים שעובדים בארץ ורוצים תרבות חופשית ודמוקרטיה ושוויון - אנחנו מרגישים שאין לנו מקום ושכל הערכים שאנחנו מאמינים בהם הולכים ונעלמים.פתאום לאנשים שהם עמוד התווך של המשפחה שלהם ושל המדינה, שעובדים ומפרנסים אין מקום ואין קיום. נהיה פה בלגן. יש תחושה שקורים פה דברים קשים: המשטרה הפכה להיות כוח שממלא תפקיד הפוך מהגנה על האזרחים.
וקשה עוד יותר ההסתה: חצי עם נגד החצי השני. יש יד מכוונת להסתה, אותה יד שרוצה שנהיה חצויים. כשאני מפרסמת את דעותיי, מחצית מהעם קורא לי 'עוכרת ישראל' ודברים יותר קשים. אני בטוחה שזה מנגנון מכני של בוטים שעושה זאת. נהייתה פה תרבות לא נעימה. השנאה הולכת ומתגברת, וזה מה שהכי כואב לי".
רבים משיריה של שמיר (65), אחת הסינגר־סונגרייטריות הראשונות, הבולטות והמהפכניות במוזיקה הישראלית בכלל וברוק הישראלי בפרט, הפכו לקלאסיקות ("עברתי רק כדי לראות", "במקום הכי נמוך בתל אביב", "חזקה מהרוח", "תחנה של זמן", "תמונה שבורה" ו"גחליליות"), אבל שיריה האחרונים לא זוכים לדבריה למספיק השמעות, דפוס קבוע במחוזותינו לאומנים שחצו את גיל 60.
"הפסיקו להשמיע את השירים שלי, וזה כואב", היא מספרת בגילוי לב. "מזכירים רק איזה שני שירים שהקלטתי בשנות ה־70 ושום דבר אחר משאר האלבומים שלי לא זוכה לבמה. שלושת האלבומים האחרונים שלי כלל לא הושמעו. אני משקיעה הרבה אהבה, כסף ומשאבים בתהליך, ולא קורה עם זה כלום. יש לי שירים מדהימים שעוסקים בהעצמה נשית, אבל לא מכירים אותם, כי הם לא קיבלו ביטוי".
היא נולדה בירושלים בשם אסתר הירשברג, בתם של איש הקולנוע אשר הירשברג והעיתונאית תחיה בת אורן. לדבריה, עוד בהיותה בגן דבק בה חיידק המוזיקה. "כשהייתי קטנה, היה לי כלב בשם אלפי, וכשהוא נפטר הייתי שטופת יגון", היא נזכרת. "פתאום עלה בדעתי לכתוב לזכרו שיר. חיברתי למילים מנגינה ושרתי וככה התנחמתי לי. במקום הזה עלתה בי ההבנה שהשביל של הכתיבה, ההלחנה והשירה מעניק לי מתנה של התמודדות רגשית עם מציאות כואבת, ומשם זה הלך והתפתח".
מאז אותו רגע, שהוליד את השיר הראשון, המוזיקה והשירה הפכו לחלק בלתי נפרד מחייה. "הייתי מופיעה בטקסי בית הספר ואז בצופים", משחזרת שמיר. "שרתי כשאני מלווה את עצמי על הגיטרה ובהמשך גם הופעתי בתוכנית 'תשואות ראשונות' ברדיו קול ישראל. כשהייתי בתיכון התארחתי בתוכנית הרדיו של המוזיקאי הגאון רפי קדישזון בגלי צה"ל. כשהוא שמע אותי שרה, הוא הזמין אותי לעבור לתל אביב ולהופיע באופן קבוע במועדון התיאטרון, שהיה שייך למשפחה שלו. רפי ליווה אותי לפעמים על הפסנתר ואני ניגנתי ושרתי".
ב־1973, כשהגיע זמנה להתגייס לצה"ל, ניגשה שמיר לאודישנים ללהקות צבאיות. "בגלל שכבר היה לי רקע והשתפשפתי מבחינה מוזיקלית, באופן טבעי ניגשתי לבחינות והתקבלתי ללהקת פיקוד הדרום", היא אומרת. "אבל בגלל שרפי קדישזון רצה שאמשיך להופיע אצלו במועדון התיאטרון במקביל לשירותי הצבאי, הוא דאג שאלך לבחינות ללהקת הנח"ל ביפו. וכך היה". עם גיוסה ללהקה עברתה את שם משפחתה לאלעד. הזמרת הצעירה השתתפה בתוכנית "סיפורה של להקה" שעלתה בשנת 1974, והייתה בסימן חצי יובל ללהקת הנח"ל. בתוכנית זו השתתפו לצדה אומנים כמו מיקי קם, יהודה עדר, אריק רודיך, איתן גדרון וגדעון כפן.
קולה של שמיר בלט בשירה של הלהקה "ויויו גם", שכתב דן אלמגור על פי לחנו של ג'ורג' ברסאנס וביצעה במקור להקת הנח"ל בשנות ה־50. "הלהקה הצבאית הייתה שונה מכל מה שעשיתי עד אז ומכל מה שעשיתי אחריה", היא מתארת. "התחלתי את השירות הצבאי בזמן מלחמת יום הכיפורים. נסענו באוטובוס ממוצב למוצב, בין הרוגים לפצועים והופענו חמש או שש פעמים ביום. זה היה סוג של הכשרה שמחשלת מצד אחד ומאוד טראומטית מצד שני. קיבלתי פרופורציות אחרות לחיים".
במהלך המלחמה הכירה את מי שהפך לבעלה הראשון ולשותפה המוזיקלי, אפרים שמיר, אז כוכב להקת כוורת. "אפרים היה בין בוגרי להקת הנח"ל שבחנו אותי ללהקה", היא מספרת. "בזמן מלחמת יום הכיפורים איחדו את להקת כוורת, את שלישיית שוקולד מנטה מסטיק ואת להקת הנח"ל שלנו לצוות שהופיע בפני החיילים בסיני. הושיבו את כולנו באוטובוס ונסענו אל הגיהינום. שם, עם כל מה שעברנו, אפרים היה לי לכתף והתחברנו והתאהבנו".
הזוג נישא ב־1975 והחל לעבוד על מופע ואלבום משותפים. ב־18 בנובמבר באותה שנה יצא לאוויר העולם שיר הסולו הראשון של שמיר - "עברתי רק כדי לראות", שאת מילותיו היא כתבה ועל הלחן והעיבוד הופקד בן זוגה. השיר זכה להצלחה רבה והפך ללהיט ענק באותה תקופה, ולאחד המזוהים עמה עד היום. "אפרים התעקש שאכתוב ואלחין כמה שיותר", מספרת שמיר. "'עברתי רק כדי לראות' הוא שיר אבסטרקטי, מיסטי ורומנטי. ראיתי שככל שהוא נשאר ככה, בלי פרשנות, הוא יותר נוגע באנשים".
ב־1977 השתתפו בני הזוג כמלווים במופע של אריק איינשטיין "אנשים אוהבים לשיר". בחודש האחרון של אותה שנה יצא אלבומם המשותף "אפרים ואסתר שמיר". הוא זכה להצלחה רבה וכלל מלבד "עברתי רק כדי לראות", גם להיטי ענק נוספים כמו "ערב של יום בהיר", "נכון, את יפה" ו"להיות כוכב". אסתר כתבה לאלבום וביצעה כסולנית גם את "השכנה הקטנה" ו"בוא ונשחק במחבואים". עם צאת האלבום יצא הזוג לסיבוב הופעות משותף, ואף שהתגרשו ב־1978, הוסיפו לעבוד ולהקליט ביחד ושמרו על קשר טוב. "לאחרונה הוא התקשר אליי ושאל אם אני רוצה שנעשה משהו מוזיקלי ביחד", היא מגלה. "אני עוד שוקלת את זה".
שנה אחרי הגירושים יצרה שמיר שיתוף פעולה נוסף ומוצלח אף הוא, הפעם עם יהונתן גפן בתוכנית "קוראים לזה אושר". החיבור הוליד את השיר "גבר ללילה אחד". "יהונתן המקסים, החכם והשנון נהג לאורך המופע לרדת כדרכו על נשים, אז החלטתי שאני רוצה לענות לו, והשיר נכתב כהתרסה לדבריו", היא מספרת. המלחין מיקי גבריאלוב יצר לשיר מנגינת בוסה נובה, וככה שמיר שרה בתוכנית עם גפן. "בהמשך, כשהקלטתי את האלבום, הרגשתי שהלחן רך מדי. בגלל שזו הייתה תקופה של שחרור האישה ושוויון זכויות, הרגשתי שהמנגינה צריכה להיות יותר בוטה, אז אפרים הלחין אותו מחדש".
כשהסתיים סיבוב ההופעות עם גפן ואפרים שמיר נסע לנסות את מזלו בארצות הברית, התמקדה בכתיבה והלחנת שירים מזווית אישית ונשית. "בשלב מסוים המנהל האישי שלי מיכאל תפוח הפגיש אותי עם המפיק לואי להב, שעבד אז עם שלום חנוך", היא נזכרת. "מיכאל אמר ללואי שיש לו אומנית מעניינת. לואי שאל: 'יש עוד זמרת בארץ שכותבת ומלחינה בעצמה שירי רוק?'. מיכאל אמר לו שלא. אז לואי אמר: 'אני בפנים'".
בשנת 1980 החלו להב כמפיק אומנותי ושמיר כיוצרת וזמרת לעבוד על אלבום הבכורה שלה. מי שהצטרפו להקלטות שנערכו באולפני טריטון בתל אביב היו חבריה מימי להקת הנח"ל וחברי להקת תמוז: איתן גדרון כבסיסט, גיטריסט ומעבד השירים, ויהודה עדר בגיטרה חשמלית מובילה. נגנים נוספים שנרתמו לעבודה היו המתופף ז'אן פול זימבריס, המתופף מאיר ישראל, הקלידן משה לוי ואפרים שמיר כגיטריסט.
הסנונית הראשונה מהאלבום ושיר הנושא מתוכו "במקום הכי נמוך בתל אביב" יצאה ביולי 1981 והגיעה היישר למקום הראשון במצעד הפזמונים של רשת ג', יריית פתיחה מעולה לזמרת שמאז להקת הנח"ל הופיעה בעיקר בהרכבים. "כשהשיר יצא, הוא הושמע כל דקה, זה היה שיר שעשה היסטוריה", אומרת. "כתבתי על בחורה צעירה, ירושלמית במקור, שמתאקלמת בתל אביב המחוספסת. פה ושם היא מסתובבת בברים ולא מוצאת עצמה שם. זו לא הייתה מציאות טבעית לנפש, והשיר נכתב על אחד מהלילות האלה, הכואבים והאכזריים".
העבודה על האלבום ארכה כשנתיים. "אלו היו שנתיים של תלאות והרפתקאות", היא מתארת, "תקופה של הקלטות בסופי שבוע ובלילות. לקח הרבה זמן לאלבום הזה להתהוות".
ב־1982, לאחר חבלי לידה קשים, יצא אלבומה הראשון של שמיר שנחשב לפורץ דרך בתחום השירה והאמירה הנשית. שמיר כתבה והלחינה את שירי האלבום למעט "גבר ללילה אחד", שאותו הלחין בן זוגה לשעבר למילותיה, ו"ללא נגיעות של ממש", שכתבה והלחינה איתו. עם צאתו זכה האלבום לחיבוק תקשורתי. מלבד שיר הנושא, זכו להצלחה גם השירים "גבר ללילה אחד", "אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו" ו"חבל דק". האלבום ביסס את מעמדה של שמיר כאחת הרוקיסטיות הראשונות והמשפיעות בישראל. עם זאת, כדבריה, הוא לא זכה להצלחה מסחרית, ולמרות היחס החם שהעניקה לו התקשורת יש בו גם מן הפספוס.
"היה פער גדול בין הזמן שבו הלהיט 'המקום הנמוך בתל אביב' יצא לבין צאת האלבום", היא מסבירה, "פער הזמנים הזה היה בעוכריי. האלבום זכה להערכה גורפת מצד כלי התקשורת והמבקרים, אבל מסחרית הוא פחות הצליח. בכלל, אלבומים פחות נמכרו אז, כשמלחמת לבנון התנהלה ברקע. זו לא הייתה תקופה שעשינו בה כסף".
לאורך שנות ה־80 הוציאה שמיר עוד שלושה אלבומים: "קלף חזק" (1984), "עד הסוף" (1987) ו"דו־קיום באהבה" (1988). בסוף העשור החליטה לקחת פסק זמן מהקלטות והתמקדה בהופעות. כמו כן, החל משנת 1988 החלה לעסוק בריפוי טבעי ונטורופתיה ופיתחה את שיטת "קול הרוח", שעוסקת ביכולתו של הקול לרפא. "כל החיים עשיתי מדיטציה והתעסקתי במיסטיקה", היא אומרת. "כבר מילדות זה משך אותי. השירים שלי, עוד משנות ה־70, נגעו בנושאים רוחניים. בשלב מסוים שוק המוזיקה לא האיר לי פנים מבחינה כלכלית, ובמקביל הרגשתי שיש לי מה לתת מבחינת הרוח, אז הלכתי ללמוד רפואה טבעית ונטורופתיה והתחלתי לקשר בין המטופלים לעבודה הקולית וההשראה".
בשנת 2002, כשדגדג לה להקליט, החלה לעבודה על אלבומה "בגלל האנשים שאני אוהבת". הוא כלל בין השאר את השיר המוצלח "גחליליות". "חבל שהיום לא משמיעים אותו", נאנחת שמיר. בשנת 2011 הוציאה את אלבומה "זה בינך ובין אלוהים" בהפקתו של יונתן לוי, ובשנת 2017 יצא אלבומה האחרון - "הלילה שבו ניצחה האהבה", בהפקתם של עדי דגני ועידו זלזניק. "אני עוד משרבטת מילים פה ושם, אבל אין לי סיבה להוציא אותם", היא אומרת. גם את הופעות הסלון שלה הפסיקה וכיום היא מתמקדת בטיפול.
התרעות פיקוד העורף