מלחמת יום הכיפורים כבר כמעט הסתיימה וכולנו ספרנו את המתים שלנו, שמספרם עלה מיום ליום. רבים עוד קיוו שיקיריהם נמצאים בין הנעדרים או בין השבויים, ולא בין המתים. הגנרלים ניסו להסביר לנו את גודל הניצחון, ואנחנו לא קנינו את זה. משה (דיין) ירד מפסגת הר סיני וחזר לממדיו הטבעיים. לא נכתב אף שיר הלל ולא יצא אף אלבום גבורה. כי אנחנו היינו עסוקים בקבורה ולא בגבורה. לבית העלמין הצבאי בקריית שאול קראנו “עיר הנוער".
(“היה לי חבר, היה לי אח" / מילים: יורם טהרלב)
אני מצאתי אז נחמה בבריחה. הייתי נמלט מחדשות היומיום אל הכתיבה ואל הספרים, ומנסה לא לשמוע את הקולות שאיימו להוציא אותי ואת בני דורי האחרים מדעתנו. אחד המקומות שאליהם הייתי נמלט היה רחוב אלנבי בתל אביב. הייתי מסתובב בחנויות של ספרים יד שנייה ורוכש ספרים מאובקים ומתפוררים. ככה מצאתי את “מאהבה של ליידי צ'טרלי" ביידיש. אגב, הידעתם שהכלי של הגבר מתורגם ביידיש ל"דאס אינסטרומענט"? את המידע החשוב הזה לא הייתי יכול להעביר לכם אילולא השוטטויות שלי בעקבות מלחמת יום הכיפורים.
אבל האוצר האמיתי שמצאתי באלנבי היה ספר שעל עטיפתו הופיע דיוקן של שחקן רוגבי מיוזע. שם הספר היה “RUGBY SONGS". היו שם בערך 100 שירים שאותם נוהגים לשיר חובבי הרוגבי ולשאוג במגרשים ובעיקר בפאבים. מיהרתי הביתה ובלילה אחד תרגמתי את כל שירי הספר. חשבתי שזה מין ריפוי בעיסוק, אבל למחרת בבוקר הגיע לביקור היומי השכן שלי בני נגרי, שגר באותם ימים בבית הוריו שהיה באותו רחוב שבו גרתי אני.
האפטר שוק של נגרי היה יותר חמור. הבחור שהצליח מאוד והיה מוזיקאי מבוקש, החליט שהוא לא יכול להמשיך את חייו כאילו לא התרחש פה דבר. הוא ביקש להתגייס שוב, אבל הפעם במקום לשרת בהווי ובידור, שם עשה את שירות החובה שלו, הוא הלך לקורס קציני תותחנים. בין לבין היה מגיע הביתה ובא אליי. אולי משום שטעם שוב את ההווי הצבאי, הוא ראה את השירים שתרגמתי והתלהב. “תן לי להלחין אותם", ביקש וכמעט פקד עליי. לא התנגדתי, אף על פי שזה נשמע לי רעיון מטורף. “בשביל מה להלחין אותם?", שאלתי, “אתה מעלה בדעתך שמישהו ישיר פה בארץ מילים כאלה?".
(“נו, אז מה תגידו" / תרגום: אבי קורן)
“בוא נעשה מופע, ערב של שירים גסים", הציע נגרי. “יופי", אמרתי. “מי יסכים לעמוד ערב־ערב על במה ולשיר את זה?".
(“בשם האב" / תרגום: אבי קורן)
“אריק לביא!", נגרי כבר היה מוכן עם התשובה, וגם עם שם המופע “אריק המזוהם". עכשיו נשאר לנו רק להיפגש עם אריק לביא ולהציג בפניו את הרעיון. אז נפגשנו איתו והשמענו לו את השירים והוא ממש התלהב. כי אצל אריק לביא לא היו חוכמות. אם הוא לא היה אוהב, הוא לא היה רומז. הוא פשוט היה אומר “זבל" או “חרא" וזהו. אבל במקרה הזה הוא ממש צחק ומחא כפיים והתלהב והחמיא. “יש רק בעיה אחת", אמר.
הפעם הראשונה שראיתי את צמד הדודאים בהופעה הייתה במחנה קיץ ביער בחדרה. הייתי אז בן 13 בערך, והם כבר התחילו להיות מושמעים ברדיו עם שירי ה"הו הו" ועם “שיר לחג עשור", שכתבה מוזיקאית צעירה שקראו לה נעמי שמר, לכבוד חגיגות העשור למדינתנו הצעירה.
(“שיר לחג עשור" / מילים: נעמי שמר)
כל מה שידעתי עליהם זה שלדודאי השמן קוראים בני ושמו של הדוד הרזה שגם מנגן בגיטרה הוא ישראל. אחר כך, כשגדלתי והתבגרתי והתמלאתי ורק הדוד הרזה נשאר צעיר ורזה, גיליתי שהוא גם פנטומימאי מחונן ובמאי מקורי, וצייר מוכשר שרושם רישומים מדהימים, ורקדן נפלא. כן, כן, אולי אתם לא יודעים, אבל בישראל גוריון גלום כל שפע הכישרונות הזה. ואתם יודעים מה? למרות השפע הזה הוא גם צנוע. כל כך צנוע, עד שלפעמים הוא כאילו מתנצל על שבורך בכל כך הרבה מתנות.
“הייתי חסר אחריות עם הרבה חלומות", סיפר לפני עשר שנים לליאת רון בראיון ב"גלובס". “לא היה לי מה לאכול ואיפה לגור... הייתי סטטיסט ב'רומיאו ויוליה', הרווחתי כמה גרושים ושכרתי חדר".
בשנת 1957 פגש ישראל גורשטיין במסיבה בביתו של חבר משותף את בני אמדורסקי, שהיה נהג משאית. ישראל היה אז טכנאי מטוסים בחיל האוויר והוא שר וליווה את עצמו בגיטרה. אמדורסקי הצטרף לשירה. ככה נולד צמד הדודאים, שהופיע במשך יותר מ־35 שנה ביחד והפך ל"שלישיית גשר הירקון", כשאל השניים הצטרף אריק איינשטיין, ול"הטוב, הרע והנערה" כשג'וזי כץ הצטרפה אל השניים. בין לבין הוא שיחק בתיאטרון. למשל בתיאטרון הקאמרי ב"מלכת אמבטיה" השערורייתית של חנוך לוין.
(“אבי היקר", מתוך “מלכת אמבטיה" / חנוך לוין)
הוא גם כיכב בסדרת הטלוויזיה לילדים “שלוש, ארבע, חמש וחצי", ביים הצגות תיאטרון ואפילו הופיע כפנטומימאי לצדו של מרסל מרסו באירופה. השבוע, ב־2 בנובמבר הוא חגג את יום ההולדת ה־85 שלו, ועדיין נשאר צעיר ורזה. לפני חמש שנים, כשהיה בן 80, אמר לדן מרגלית בתוכנית “חותם אישי" בטלוויזיה החינוכית: “אני לא יכול להשתנות. אני מרגיש ילד. אני חושב שאני אמות ילד".
“התגובה של הקהל תמיד נותנת לך חיים. ואז אתה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב, ואתה מבטא את עצמך - זה נפשי ופיזי", אמר לדן מרגלית לפני חמש שנים. ובאמת, הוא לא מפסיק להופיע. או, לפחות לא הפסיק עד שהקורונה הפסיקה את כולנו. האיש הבלתי עציב הזה, שאין לו שונאים ואין לו אגו מתנשא, אמר כבר לפני שנים שהוא כואב את כל מה שקורה במדינה הזו. כי כזה הוא ישראל גוריון: כואב, אבל לא כועס. “נראה לי שלממשלה הזו לא כל כך אכפת. היא יותר מדי אגוצנטרית", אמר האיש שלא יודע אגוצנטריות מהי.
הוא גם אמר שאופטימיות ופסימיות הן עניין של בחירה. כשאתה פסימי, זה יותר נוח. כשאתה אופטימי, אתה עלול להתאכזב. ובכלל, הוא אמר, בגילו מה זה משנה אם שנה יותר או שנה פחות.
(“בשקט כזה" / מילים: מיקי גוריון)
ישראל גוריון, מאחרוני הנערצים עליי שעוד נמצאים כאן איתנו. האיש שפעם היה יותר מבוגר ממני, חוגג יום הולדת 85. “החתולה שלי לא יודעת בת כמה היא ושהיא תמות פעם. אני מקנא בה", אמר פעם.
ואני מקנא בך, ישראל.
התרעות פיקוד העורף