הילד הרמת גני, שבגיל 11 חזה לראשונה בלהקת הנח"ל עם כוכביה הגדולים איתמר כהן ונחמה הנדל, הגשים שבע שנים מאוחר יותר את שאיוותה נפשו, כשהצטרף כשחקן וזמר ללהקת חלומותיו. הוא כיכב בשלוש מתוכניותיה המצליחות ("שמש במדבר", "בפעם השמונה עשרה" ו"מהנח"ל באהבה") ואף היה למפקדה. עוד בהיותו בצבא, התקבל לקול ישראל כעורך, מפיק ומגיש תוכניות בידור ומוזיקה קלה, אז גם נפטר משם המשפחה שהוריש לו אביו והפך מאבינעם קליינמן לאבי קורן.
בשנת 2015 זכה בפרס מפעל חיים מטעם אמ"י, וב־2018 הוענק לו פרס אקו"ם על תרומתו לזמר העברי ולתרבות הישראלית. אפשר היה לצפות מיוצר רבגוני וברוך כישרונות כקורן שיטפח על שכמו ויבשר בחוצות על זכייתו בפרס - אך לא הוא. הרברבנות לא הייתה טבועה באופיו הצנוע.
דקות ספורות לאחר שהתבשר על הזכייה בפרס אקו"ם, הזדמן לנו לשוחח, מבלי שידעתי על הכבוד שאך לפני רגע חלקו לו. שלושה חלקים היו לשיחה. חלקה הראשון היה מעוטר בסופרלטיבים לכמה מהיוצרים הצעירים שאותם חיבב במיוחד. את חלקה השני של השיחה הקדיש לזיכרונות מנעמי שמר, אילנה רובינא ולהקת הנח"ל. ובחלק השלישי סיפר על תוכניותיו לעתיד. המילים "אקו"ם" ו"פרס" לא הוזכרו. כשסיימנו לדבר, התיישבתי מול המחשב, ומכותרות האתרים למדתי על זכייתו בפרס. צלצלתי אליו מיד. "איך לא חשבת לספר לי דבר כזה?", שאלתי. "רק על אחרים לספר ידעתי", השיב.
בבית קפה בשכונת פלורנטין בתל אביב הוא ישב מחויך, כובע לראשו שלא עמעם את ההילה שזרחה ממנו ושגרמה לעוברים והשבים לגשת אליו, ללחוץ יד, להחמיא לו על שיריו ויצירותיו ולגרום לו להסמיק בכל פעם מחדש. "שאל אותי כל מה שאתה רוצה ואענה לך כל מה שאני רוצה", אמר בשנינות האופיינית לו, ובן רגע הפך מאדם זר לחבר הכי טוב. במשך כשעתיים גולל בפניי את סיפור חייו, הפגיז באנקדוטות מרגשות על הקריירה הענפה כיוצר וכאיש רדיו ותיק (אחרי קול ישראל שידר גם בגלי צה"ל, בין השאר את "ציפורי לילה מארחות") ולא חסך טיפים לכותב מתחיל שכמותי.
שעות ספורות לאחר הפגישה, טרח וכתב לי הודעה אישית: "ממרום גילי וניסיוני - תן לי לעוץ לך, ברשותך, עצה אחת: המשך לעשות את מה שאתה כל כך אוהב. עשה זאת בלב שלם ובכוונה מלאה. תיהנה מהעשייה ומהדרך. אל תזנח עם זאת את החלום. הוא יתגשם. גם אם יתמהמה - בוא יבוא. זכור - ככל שהדרך קשה יותר ורבת־חתחתים - הניצחון יהיה מתוק יותר". זו הייתה הפגישה הראשונה - אך בהחלט לא האחרונה.
יום אחד הבאתי לו טקסט שכתבתי בשם 'דרך אגב', והוא הלחין אותו. יאיר התחיל לעבוד עם צמד דרום. הוא נתן להם את השיר הזה, והם ביצעו את השיר יומיים אחרי שקיבלו אותו בשידור חי בתוכנית הרדיו 'תיבת נוח' של גלי צה"ל. השיר הצליח. ההרגשה הזו, של לשמוע מילים שכתבת לבד במטבח בבית עם מנגינה, עיבוד וקולות ששרים את זה וקהל שמוחא כפיים בסוף - זה היה חדש לי".
יריית הפתיחה הולידה קריירה יצירתית מפוארת. כפזמונאי חתום קורן על כמה מהשירים הגדולים בזמר העברי: "שלווה" (להקת הנח"ל), "בוא הביתה" (שולה חן), "יותר מזה אנחנו לא צריכים" (שלמה ארצי), "רוח שטות" (יהורם גאון) ו"באביב את תשובי חזרה" (צוות הווי הנח"ל). רשימה חלקית ביותר.
כעורך, מתרגם וכותב הוא אחראי לכמה מההצלחות הבימתיות הגדולות בתיאטרון. "פדם פדם" (סיפור חייה ושיריה של אדית פיאף), "ברנשים וחלומות" (מחווה מוזיקלית ללהיטי המיוזיקל הגדולים מכל השנים), "צלילי המוסיקה" (תרגום), "קרליבך חי" (משירי רבי שלמה קרליבך) ומופע המחווה ללהקות הצבאיות - "הלהקות חוזרות". למעשה, הוא עסק בכך עד יומו האחרון.
קורן אף נגע בקולנוע, כשכתב את הפסקול והתסריט (לצד שמואל אימברמן) של הסרט המצליח "חמש חמש". "לא התייחסתי לפזמונאות כמקצוע - למרות שזה בהחלט מקצוע. היו כמה סוגי פזמונאים, ובהם כאלה שכותבים כדי שהשיר יהיה שלאגר וכאלה שכותבים לחפלות ולפסטיבלים. כמו שיש בוטיק, כלבו, חנות מותגים והזמנות של בגדים באינטרנט, כך הפך הפזמון גם לסוגות שונות, שיוצאות החוצה בדרכים שונות לקהלים שונים", הוא אמר.
בשלהי 2016 החל קורן לכתוב מדור קבוע במוסף שישי של "מעריב" שנקרא "כך היינו", ובמסגרתו חלק כבוד לענקי התרבות, שחלקם נמחקו מהזיכרון. אני לא יודע איך אנשים מצליחים לכתוב טורים בקלות. אני יושב ימים רבים ושובר את הראש רק להתחיל לחשוב איך אני רוצה לכתוב ומה אני רוצה להעביר. אלו ממש חבלי לידה עבורי, אבל אני מרגיש שאני חייב את זה לאותם אומנים שבזכותם יש לנו תרבות.
"זה היה רגע עוצמתי", סיפרה אהובתו שולה חן, בראיון ל"מעריב". "עמדנו ליד הדלת ופתאום אבי נעצר. הוא אמר: 'רגע', ורץ למחשב לשלוח את הטור האחרון. זה היה הכי חשוב לו. הוא מאוד אהב לכתוב את הטור. אם היה יודע שזה הסוף, היה כותב עוד שלושה טורים לפחות".
כעבור עשרה ימים נשם את נשימתו האחרונה, כשהוא מחובק על ידי בני משפחתו. שולה, הילדים מילי ואיתמר והנכדים. בן 75 היה במותו. הטור האחרון, שפורסם לאחר פטירתו, הוקדש לשחקנית המיתולוגית ולמייסדת תיאטרון הקאמרי בתיה לנצט. עם היוודע דבר פטירתו, החלה מסכת הספדים שהייתה בוודאי גורמת לו להחסיר פעימה. פוליטיקאים, אומנים, קולגות, חברים ואנשים שגדלו על שיריו - ביכו את לכתו, חלקו חוויה או זיכרון ממנו או מיצירתו והודו לו על ששורר ביצירתו את המציאות שלהם בצורה מדויקת, אותנטית וכל כך ישראלית.
"אם תשאל אותי, 'אני חי כמו עשב בר' הוא השיר שלי שהכי אהוב עליי ואותו הייתי רוצה על קברי", סיפר בראיון ליעקב בר־און ב"מעריב" לפני מספר שנים. "לאחר כל הגלגולים שעברתי - אני אכן מרגיש כמו איזה עשב בר".
כמחווה לזכרו, צללנו לארכיון, שלפנו את הטקסטים שאהבנו במיוחד וביקשנו ממושאי הטורים או מבני משפחותיהם לחלוק את זיכרונותיהם מהאיש.
"אחרי מלחמת ששת הימים, נישאנו על הדשא בנהלל. בדומה לשיר הידוע, הגשם בא ושטף את הכל. השמיים בכו ואנחנו צחקנו. אם לא די בכך, בדרך לחתונה החליק רכב עם חברי להקת הנח"ל שהיו בדרכם לחגוג עמנו, ונאלצו 'לבלות' בחדר מיון. "כשהשתחררתי, התקבלתי למחזמר 'איי לייק מייק'. בכל פעם שאבי הגיע לאסוף אותי, החבר'ה נהגו לקרוא לו 'מר חן'. כולם ידעו שהוא תמיד נמצא שם בשבילי.
הוא ליווה אותי בכל הדברים שעשיתי. הוא יעץ לי, הדריך אותי, היה המנטור שלי. הוא האמין בי יותר מכל אדם אחר, ליווה אותי בכל הקלטה ובכל בחירה, ניהל עבורי משא ומתן עם חברות תקליטים וכמובן, תרגם לי את רוב שירי התקליט הראשון - 'שלכם, שולה חן' (שם שהוא נתן), בהם 'בוא הביתה'. אבי היה מעורב בכל צעד בקריירה שלי והיה קול שני עבורי. הוא קרא והכיר אותי כמו שאף אחד אחר לא.
"גם אחרי שהתגרשנו, לא באמת נפרדנו, כי הקשר בינינו היה שזור בחירות שאין שנייה לה, גם בזמנים הקשים. תמיד אמרתי לו: 'יום אחד ייקחו מאיתנו את הגירושים'. היינו בקשר טוב גם כשהוא גר בצפת. כשהוא חזר לתל אביב - היינו נפגשים כמעט כל יום. "בשנותיו האחרונות העלינו יחד את המופע 'כל הדרך חזרה', כשהוא היה מספר את הסיפורים מאחורי השירים שלי, שלו ושל אחרים ואני הייתי מבצעת. הוא היה אנציקלופדיה בלתי רגילה לתרבות ולזמר. מעיין בלתי נדלה.
"לפני כמה שבועות הופעתי בתיאטרון הבימה, במופע מחווה למחזות זמר. ביצעתי שם שירים מהסרט 'חמש חמש' שאבי כתב. כשירדתי מהבמה, הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לשאול את אבי: 'איך היה?', ושוב, כמו בכל מופע בשנה האחרונה, אני מתקשה להאמין שאבי איננו ושאין לי למי לספר את הדברים הקטנים והגדולים שאני עוברת. הוא היה איש סודי. אומרים שהגעגוע חולף עם הזמן, אך אצלי הוא רק מתחזק. בכל רגע אני מרגישה מחדש את חסרונו".
"כולנו ידענו שהוא חולה במחלה מזופתת, אבל הוא התהלך כאחד שהדאגה סרה ממנו כמו נחלץ מהבעיה, ולכן מותו היה מפתיע. קשה היה למצוא על פניו את המועקה. "כל מכריו ומוקיריו ראו בנוכחותו כוח המקל על המציאות הלא פשוטה שבה אנו שרויים, הוא היה התגלמות הטעם הטוב בקרב כל מכריו ומוקיריו".
למחרת השידור הפך הראיון לשיחת היום ולוויכוחים במסדרונות ובמזנון. הדעות נחלקו כמובן לאלה שכעסו על עזות המצח של הצעיר הזה, שרק קיבל הזדמנות ראשונה לראיין מול המיקרופון וכבר הוא מפר את כל כללי הנימוס. היו שהציעו לי להתקשר אליה ולהתנצל. והיו גם כאלה שפרגנו ובירכו ואמרו לי "שמע. בטח מצאת חן בעיניה, אם היא הסכימה לענות לך ולא עזבה את האולפן".
"מאז הוא היה כמו אח עבורי, כמו חלק מהמשפחה. הוא ושולה והילדים היו מגיעים אלינו הביתה באופן קבוע. גם כשהייתה חולה, הוא הגיע בכל שבת. זו הייתה חברות אמיתית. הם כל כך אהבו אחד את השנייה. המוות שלו היה בשבילי כמו לחוות עוד פעם את מותה של אמי. השנה מלאו עשר שנים לפטירתה, וכולם שאלו אותי מי יוכל לספר עליה - אבל אין מי שיכול לעשות זאת יפה וטוב כמו אבי.
"הוא ליווה אותה להופעה האחרונה בחייה עבור בנק דיסקונט. ההופעה נקבעה זמן רב לפני שמצבה הידרדר. בצהרי ההופעה אבי הגיע אליה הביתה והסביר לה מה עליה לעשות, וכל שעה היא שכחה. הגענו לאולם. אמי הייתה אמורה לעלות על ג'יפ ולשיר מחרוזת משירי הפלמ"ח. לפני שעלתה לג'יפ היא אמרה: 'אני לא עולה בלי אבי'. היא טיפסה על הג'יפ בקלות ולאבי זה היה קשה וצפוף, אבל הוא עשה זאת. ההופעה שלה הייתה נהדרת. כשהג'יפ עצר, היא שאלה את אבי: 'מה קרה עכשיו?'. אז החלטנו שיפה לא תעלה יותר על הבמה".
"אהבנו מאוד את אבי, שבדרכו הכל כך עדינה, צנועה וחמה העביר ליגאל שירים שכתב, כדי שיגאל ילחין אותם לאלבומו הראשון. לימים היינו גאים בו כשנבחר להיות קונסול תרבות בניו יורק. יצא לנו לבקר את שולה ואבי שם. אבי היה איש משפחה חם ואוהב, שתמך בקריירת השירה של רעייתו. היינו גאים בהם. לפני שנתיים ישבתי עם אבי לשיחה ארוכה, שבה סיפר לי על מצבו. דיברנו רבות על יגאל ועל איך שהחיים שלנו הצטלבו. יהיה זכרך ברוך, אבי שלנו".
"לפני תשע שנים היא החליטה לכתוב ספר על היחסים שלה עם חנוך לוין. היא חשבה שהאדם שידע לכתוב את זה הכי טוב יהיה אבי. אביעזר. הוא מיד נרתם למשימה. נקרא לספר 'פרשה מוזרה היא', אמרה והוא מיד הסכים. "אחרי כמה ימים היא חלתה בסרטן ומיד אושפזה בבילינסון. אבי היה נוסע אליה מדי יום באוטובוסים, במשך שבעה חודשים, עם שקית ניילון ביד, בתוכה מחברת גדולה, מתיישב לצדה, כותב, בוכה, מעודד אותה וגומע כל מילה שלה.
"אחר כך היה מתקשר אליי ובוכה. "כשהצעתי לו שאקח אותו באוטו, לא רצה להטריח. כשהייתי צוחקת ואומרת לו שאפשר לדלג על יום, הוא לא היה מוכן. לא היה מוכן להפסיד אות, פסיק ופחד שאמא שלי תהיה עצובה. 'עכשיו זו המשמרת שלי', היה אומר לי. "יושב לידה, כותב ומקל עליה, מתחבר עם כל הרופאים במחלקה ומחבק גם אותי כל כך חזק. "מאותו הרגע נוצר בינינו קשר שלא היה תלוי באף אחד. אימצתי את השם 'אביעזר', וככה קראתי לו גם אני.
"כשאמא שלי נפטרה, הוא כמובן מיד התייצב אצלנו בבית. הוא כל כך בכה ובעיקר היה מוטרד מה יהיה עם הספר על חנוך. איך יצליח לכתוב אותו ושאולי אמא שלי תכעס אם לא יסיים אותו. אבל מעל הכל אימץ אותי לחיקו. אותי ואת מיה ואת הילדים שלנו. הוא ושולה היו באים אלינו לארוחות משפחתיות בשבת, היינו מדברים בטלפון על זהריבה ועל הספר ובעיקר הפך להיות לי לחבר, ליועץ. "מספר חודשים אחרי שאמי נפטרה, קיבלתי ממנו טלפון. שאלתי לשלומו. הייתה שתיקה. 'יש לי סרטן. אל תדאגי, אני אחיה'. "לא האמנתי. הרגשתי אשמה, כאילו כל החודשים האלה שישב ליד אמא שלי, החולה בסרטן, הביאו את זה גם עליו. הוא כמובן צחק ואמר ש'זהריבה לא הייתה מדביקה אותו, כי הוא הרי חייב לסיים את הספר על חנוך'. הוא צחק, ואני בכיתי בלב. "מאז עברו שבע שנים, אני חושבת. המשכנו כל הזמן להיות בקשר. הוא היה מתנצל על הספר שעדיין לא נכתב, ואני שמחתי לצחוק איתו ולשמוע אותו.
"צחקנו. "מדי פעם, כשדיברנו, שאלתי אותו אם צריך כבר לעבוד על הפאב והוא ענה שעוד אין לו כוונה להסתלק עד שיסיים את הספר של אמא שלי על חנוך. "לפני שלוש שנים הופיע אצלי עם שבעה עמודים. 'פרשה מוזרה היא'. כתובים מתומצת, מדויק, חד, רגיש, בלי אף מילה מיותרת. קצר וקולע, כאילו שמעתי את אמא שלי מדברת. שבעה עמודים מפתיעים. מאוד מאוד אהבתי את זה. "קשקשנו עוד על תמונות שנוסיף לספר וההתכתבויות שהיו ביניהם. התרגשתי והנחנו לזה. לא רציתי להעמיס עליו.
"הוא היה יוצר ענק, זה כישרון שהיה טבוע בו, והוא בלט גם בתוכנית 'ציפורי לילה' שהגשנו יחד בשבתות בגלי צה"ל. אני הייתי אחראי על החלק הסיפורי והוא על החלק המוזיקלי. חזרנו להתחבר שוב בתקופתו האחרונה ודיברנו על לחזור ולשתף יחד פעולה, אך הוא נעלם ונאלם. אבידה גדולה".
"בפסטיבל מספרי סיפורים של יוסי אלפי הוזמנו שלוימל'ה בר־שביט, מני פאר, אבי קורן ואנוכי. גיליתי שזה היה מאוד קשה להשחיל מילה, כי אבי, מני ושלוימל'ה הפגיזו עם ארסנל הסיפורים שלהם על ההתחלה. "מאחורי הקלעים, בחדר האומנים של תיאטרון גבעתיים היה יין, ואבי ומני חיסלו את הבקבוק והיו שיכורים קצת ואיבדו טיפה שליטה, אבל הם היו במצב רוח נהדר והפציצו על הבמה את כל הסיפורים שידעו על התיאטרון. אבי ריתק וכישף את הקהל.
"אחר כך, כשהגיע תורו של בר־שביט, בכל פעם שהוא סיפר סיפור - אבי, שהיה קצת שתוי כאמור, היה מספר את הפאנצ'ים והורס לו. בשלב מסוים שלוימל'ה התרגז ואמר לאבי על הבמה, מול כולם, 'אבי, שמע, אני עובד קשה כדי לספר סיפור. לא יכול להיות ששנייה אחת לפני שאני זורק את הפואנטה אתה בא ולוקח לי את זה, זה בלתי אפשרי'. אז גם אבי עבר סדרת חינוך על ידי בר־שביט".
השלאגר האמיתי, ללי, ישבה מולי באולפן והקסימה אותי ואת המאזינים. כשנגעתי בנושא ההוא שהציק לרבים כל כך, דעותיה הימניות של אמא נעמי, ללי לא התחמקה ולא כיסתה. "נכון", אמרה, "מדברים עליה לפעמים ככה, שאני מתחבאה די טוב... אנחנו נורא חלוקות מבחינה זו... היא אמרה לי שאני שייכת לציבור התועים. כך בדיוק אני חושבת עליה. אבל כל חילוקי הדעות נגמרים כך".
"אבי היה איש של שפה ושל סיפור, מנחה בחסד עליון של ערבי זמר. בדיעבד אני חושבת שלמדתי ממנו איך לספר סיפור. הוא עשה את זה כל כך יפה. הכתבות שלו ב'מעריב' היו מבריקות ומקסימות, דוגמה ומופת של איך לספר סיפור ולשזור לתוכו את ההיכרות האישית, לבחור מבין שפע של מידע את הדברים המעניינים. הוא היה איש מחונן.
"היינו בקשר ונפגשנו בנסיבות חברתיות אחרי שאמי נפטרה. מצאתי מכתב הערצה שהוא כתב לה עוד לפני שפגש אותה פנים אל פנים, וזה היה כל כך תמים ומתוק ומקסים. הבנתי ממנו שהוא חי את השירים של אמא. הוא אהב אותה והפגין בקיאות ביצירה שלה. היה ביניהם קשר מיוחד בשל האישיות שלו. הוא סיפר לי רבות כמה למד ממנה. "הוא היה קסם והתאבלתי עליו. למרות שאני יכולה לספור על כף יד אחת את כמות הפעמים שבהן התראינו, היה לנו קשר עמוק".
התרעות פיקוד העורף